רע"פ 1773/04 אסמעיל אלעוברה נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה, המייחס לו עבירה בניגוד לתקנה 47(ד) לתקנות התעבורה – עבירה של עקיפה בדרך לא פנויה. המבקש התייצב למשפטו ואישר שעקף משאית בעליה תוך כדי כך שרכב בא מולו, אך טענתו היתה כי "לא הפרעתי לו". התיק נדחה להוכחות והמבקש הוזהר כי אם לא יתייצב ידון שלא בפניו.

2.במועד שנקבע לשמיעת ההוכחות לא התייצב המבקש. בדיעבד, בבקשה לביטול פסק-דין, טען ששכח את מועד הדיון. בית המשפט לתעבורה הרשיע אותו בדין וגזר עליו עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך 3 חודשים וקנס בסך 750 ₪.

3.המבקש ביקש לבטל את פסק הדין ובית המשפט לתעבורה דחה את בקשתו. הוא ערער לבית המשפט המחוזי וערעורו נדחה. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אליה נלוותה בקשה לעיכוב ביצוע.

4.אין אני רואה מקום לתת למבקש רשות ערעור. על ענייננו חלה הוראת סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, הקובעת:

" שפיטת נאשם שלא התייצב בהמשך המשפט

130.(ח) נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע."

5.לא היתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבות המבקש (לעניין זה ראה רע"פ 5377/03 וג'די ג'מאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ר"ע 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת

ישראל , פ"ד לט(3) 279). הדבר גם אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין, כפי שביאר בית המשפט המחוזי בעצם העקיפה הודה המבקש. העובדה שהמבקש כפר בפני השוטר שרשם את הדו"ח ובפני בית המשפט אין משמעותה שיש לבטל את פסק הדין כדי למנוע עיוות דין. לשיטה זו - כל מי שכופר ולא התייצב זכאי לביטול פסק-דין, ולא היא. כפי שציין הנשיא שמגר בר"ע 418/85 הנ"ל:

". . . מקרי אי-ההתייצבות הם רבים מדיי, מכדי שטענת השכחה כפשוטה תהפוך לעילה מספקת לביטולו של פסק הדין, שניתן בהעדרו של הנאשם עקב אי-התייצבותו.

סניגורו המלומד של המבקש, עו"ד מאיר בן-דור, טען בפנינו, כי בכך נשללת מהמבקש זכות יסודית, והיא הזכות שיהיה לו, כדבריו, יומו בבית המשפט. זכותו של הנאשם ליומו בבית המשפט שרירה וקיימת, אך איני סבור כי קופחה במקרה דנן, מאחר והיא אינה זכות אבסולוטית, ויכול שהתנהגותו של הנאשם תותיר את בית המשפט ללא ברירה ויצטרכו לדון בעניינו גם בהיעדרו, והמחוקק אף צפה מערכת נסיבות כאמור מראש. במה דברים אמורים: זכותו של הנאשם היא, כי יוזמן כדין וכי תינתן לו האפשרות להיות נוכח במשפט, במועד שנקבע, אם יבחר בכך. כידוע, יש לא מעטים מבין הנאשמים בעבירות תנועה, אשר בוחרים מעיקרא שלא להתייצב, בשל טעמים שונים, ואף זאת זכותם, אם הם מקיימים את התנאים שנקבעו בקשר לכך בחיקוקים הרלבנטיים; מכאן גם התפתחה השיטה של ברירת המשפט, הנוהגת עתה ואשר בנויה כל-כולה על קיום הדיון שלא בנוכחות הנאשם, אלא אם זה האחרון בוחר בכך מפורשות. משקיבל הנאשם את ההודעה על מועד המשפט, ניתנה לו בכך ההזדמנות הנאותה שיהיה לו, כדברי הסניגור המלומד, יומו בבית המשפט. אם שכח את מועד המשפט, אין לו אלא להלין על עצמו. השכחה אינה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת הלב או של הרשלנות, וערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת, הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך, כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מעיקרא, וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך, שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט עומס נוסף, שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף הענין. מי ששכח, יישא בתוצאות שיכחתו ולא הציבור בכלל, ובתי המשפט בפרט, הם שיצטרכו ללכת עקב בצד אגודל אחרי מידת תשומת הלב, אותה מוכן פלוני לגייס במועד נתון לעניין ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו.

הבקשה נדחית."

6.גם בקשה זו נדחית ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע.