רע"פ 1877/05 אפרים באלאס נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 2.2.2005, אשר דחה את ערעור המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה מיום 7.7.2004.

העובדות

2.לפי עובדות כתב האישום, ביום 3.6.2002 נהג דוד פרץ בכביש ברכב מסוג "באגי" ופגע בקטנוע, עליו רכבו שני נוסעים. כתוצאה מהפגיעה נהרגו שני רוכבי הקטנוע. לאחר התאונה הגיע המבקש – חברו של דוד פרץ – למקום התאונה, ויחד עם אדם נוסף סייע לדוד פרץ לגרור את רכב ה"באגי" למקום המרוחק כקילומטר ממקום התאונה לפני שהגיעו שוטרים למקום.

בדיון בבית המשפט לתעבורה הודה המבקש בעובדות כתב האישום. על סמך הודאתו הוא הורשע בעבירת הזזת כלי רכב ממקום תאונה, לפי תקנה 144(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. ביום 29.3.2004 הרשיע בית המשפט לתעבורה (השופטת א' שדמי) את המבקש בעבירה שיוחסה לו וביום 7.7.2004 גזר עליו מאסר על תנאי למשך שלושה חודשים, פסילת רשיון בפועל למשך שנה, פסילת רשיון על תנאי למשך חצי שנה וקנס בסך 350 ש"ח.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על גזר הדין. בית המשפט המחוזי (השופט ח' כבוב) דחה את הערעור בקבעו:

" בחינה מדוקדקת של נסיבות האירוע כמפורט בכתב האישום מלמדת שמדובר בעונש מדוד ומתון שהוטל על [המבקש]... התנהגותו של [המבקש] יש בה יותר מאשר קורטוב של זלזול ברשויות אכיפת החוק, כמו גם רצון למנוע מהם בירור האמת בנסיבות כה טראגיות ששני אנשים מצאו את מותם ...

העונש שהטיל בית משפט קמא על [המבקש] אינו חמור כלל ועיקר ולבטח אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור ".

בקשת רשות הערעור ודיון

3.המבקש פונה כעת בבקשת רשות ערעור על חומרת העונש. לטענתו, טעו הערכאות קמא בכך שהעניקו משקל יתר לתוצאות התאונה (בה נהרגו שניים), אשר לטענת המבקש לא היה לו עמה "דבר וחצי דבר", ובכך שלא נתנו משקל מספק להודאתו באשמה. לטענתו, תקופת הפסילה בפועל שנגזרה עליו היא ארוכה וממושכת מידי, שעה שלא היה פסול באופן הנהיגה אלא רק בתכליתה.

דין הבקשה להידחות. חומרת העונש כשלעצמה אינה עניין המצדיק בחינה חוזרת בערכאה שלישית, אלא במקרים חריגים ומיוחדים שאין מקרה זה בא בגדרם (רע"פ 11841/04 קרינאווי נ' מ"י (טרם פורסם)).

4.אף לגופו של עניין, לא מצאתי כי העונש שהוטל על המבקש אינו הולם את העבירה בה הורשע. המבקש לא היה מעורב ישירות בתאונה, אך היה מעורב ישירות בפעולות שלאחריה, אשר בגינן הועמד לדין. בהקשר זה העיד המבקש בבית המשפט לתעבורה כי ראה את שתי הגופות על הרצפה אך לא הזמין את המשטרה. לדבריו, " הברחנו את ה'באגי' תחת לחץ שהיה שם במקום" (פרוטוקול מיום 29.3.2004). הערכאות הקודמות נתנו – ובצדק – משקל לנסיבות אלה של ביצוע העבירה, שהן נסיבות חמורות: הזזת רכב ה"באגי" שהיה מעורב בתאונה לא נעשתה מתוך הכרח להגיש עזרה לנפגעים מהתאונה; ההיפך הוא הנכון - הזזת הרכב נעשתה, כפי שהעיד המבקש, כדי "להבריח" אותו ממקום התאונה ולחפות על הנהג הפוגע. תכלית האיסור על הזזת רכב המעורב בתאונה היא להבטיח את יכולתה של הרשות המוסמכת לחקור את התאונה ולעמוד על נסיבותיה (ראו: ע"פ 66/88

מ"י נ' נאוה אפרתי , פ"ד מג (1) 847, בע' 853). בענייננו, נסיבות ביצוע העבירה מלמדות כי המבקש ניסה לסכל השגת תכלית זו. לכך יש לתת ביטוי בעת גזירת הדין, כפי שקבעו הערכאות קמא.

5.עונשו של המבקש אף אינו חורג ממסגרת הענישה, שכן הרשעה בעבירת הזזת כלי רכב ממקום התאונה יכולה אף לגרור עונש מאסר בפועל (ראו והשוו, בהקשר של הרשעה בעבירה לפי סעיף 144(א)(1), רע"פ 3251/98 בשיר נ' מ"י (לא פורסם)). זאת ועוד: בנסיבות הענין, כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, מדובר במעשה חמור הגובל בעבירת שיבוש מהלכי משפט - עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שהעונש בצידה הינו שלוש שנות מאסר.

6.בקשת רשות הערעור נדחית.