רע"פ 2129/13 רחמים זכרי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 16.2.2013, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן , בע"פ 20801-11-12. במסגרת פסק הדין, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש על הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, מיום 1.11.2012, אשר ניתנה על-ידי כב' השופטת ש' לארי בבלי , בת"פ 2246/2012.

רקע והליכים קודמים

2.

מעובדות כתב האישום שהוגש נגד המבקש עולה, כי ביום 21.12.2011, בשעה 12:15, ברחוב חשין, אשר בירושלים, נמצא רכבו של המבקש כאשר הוא חונה באופן שיש בו כדי להפריע לתנועה, וזאת בניגוד להוראות סעיף 5 (ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א – 1960. כמו-כן, עולה מכתב האישום, כי לבקשת המבקש, ובהתאם להוראות סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, הוזמן המבקש להישפט על-ידי בית המשפט, בגין ביצוע העבירה הנזכרת לעיל.

3.

ביום 11.1.2012, לאחר ניהול הוכחות, הורשע המבקש על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. המבקש הוא נכה, המחזיק בתג נכה. נוכח כך, טענתו המרכזית של המבקש היתה, כי תג הנכה שברשותו הוצג ברכבו כנדרש, וכי לא היה באופן בו עמד רכבו, כדי להפריע לתנועה. בית המשפט פסק, כי המבקש לא קיים את התנאים המצטברים, המאפשרים לנכה להעמיד רכב במקום בו החניה אינה מותרת, לפי סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, התשנ"ד – 1993 (להלן: חוק חניה לנכים ). בפרט, קבע בית המשפט כי הרכב עמד באופן שהפריע לתנועה, ובלשונו: " [...] אם מגיעים כלי רכב משני הכיוונים, לא ניתן שיחלפו זה על פני זה ללא הפרעה ". בשלב הטיעונים לעונש לא הציג המבקש כל שיקול לקולא, ולא העלה טענות ענייניות לגבי העונש, אלא חזר על גרסתו לגבי עצם ביצוע העבירה, והכחישה. במסגרת גזר הדין, הטיל בית המשפט על המבקש קנס בסכום של 500 ₪, אשר מהווה את כפל הקנס המקורי שהושת על המבקש, עקב העבירה בה הואשם.

4.

ביום 16.2.2013, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעור המבקש, על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. במסגרת הדיון, חזר המבקש על טיעוניו כפי שהועלו בפני הערכאה הקודמת. בנוסף לכך, בחר המבקש לתקוף את פרשנות התנאי המצטבר האחרון, המופיע בסעיף 2(א) לחוק החניה לנכים, המורה כי, " החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה ". בהקשר זה, טען המבקש כי רכבו לא גרם להפרעה ממשית

לתנועה. כאמור, בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, וקבע כי, על סמך הראיות שהוגשו לבית משפט קמא, אין בה ממש, וכי ממילא המבקש לא עמד בתנאיו, המצטברים, הנוספים של סעיף 2(א) לחוק החניה לנכים. בנוסף, לא נמצא טעם להתערב בעונש שהטיל בית המשפט לעניינים מקומיים. יש לציין, כי המבקש ביכר, פעם נוספת, שלא לטעון לגבי העונש גופו.

הבקשה

5.

ביום 19.3.13 הגיש המבקש, בעצמו, את בקשת רשות הערעור, אשר מונחת בפניי. בבקשה נטען נגד הקביעות העובדתיות של הערכאות הקודמות. בפרט, משיג המבקש על הקביעה, לפיה רכבו עמד באופן שהפריע לתנועה.

הכרעה ודיון

6.

למקרא האמור בבקשה ובצרופותיה, נחה דעתי כי אין עילה להיענות לה.

כלל ידוע הוא, כי רשות ערעור לבית משפט זה שמורה, אך ורק לאותם מקרים ייחודיים המעוררים סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לה, וכן, במקרים יוצאי דופן, בהם מתגלה אי-צדק של ממש או חשש מהותי מפני עיוות דין. אשר-על-כן, לא על נקלה תנתן למבקש רשות ערעור " בגלגול שלישי " (ראו, לעניין זה, רע"פ 8496/12 רפי חלפון נ' מדינת ישראל (21.3.2013); רע"פ 1439/13 יוסף פינטו נ' מדינת ישראל (20.3.2013); רע"פ 1588/13 עיסא סובחי נ' מדינת ישראל-עיריית ירושליים

(11.3.2013)).

לא-זו-אף-זו, עיון בבקשה, כמו גם בצרופותיה, מגלה כי הלכה למעשה, מדובר בחזרה על הודעת הערעור, אשר הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים. הווה אומר, כי מדובר בניסיון " למקצה שיפורים " במסגרת הליך משפטי נוסף. זאת, כידוע וכפי שקבעתי, פעמים רבות, אין בידי לאפשר (ראו: רע"פ 74/13 ניסים חלידו (17.3.2013); רע"פ 1439/13 אליהו קשת נ' מדינת ישראל

(4.3.2013); רע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל (17.12.2012)).

למעלה מן הנדרש, אבקש לייחד מספר מילים לגופם של דברים. בשתי הערכאות הקודמות, לא היתה מחלוקת לגבי כך שרכבו של המבקש עמד במקום בו אין החניה מותרת. לפיכך, כדי שתינתן למבקש הגנתו של סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, עליו לעמוד בארבעה תנאים מצטברים:

"נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן - הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה:

(1)

בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;

(2)

בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;

(3)

החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים;

(4)

החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה".

כאמור, עיקר הטענה נסובה סביב התנאי הרביעי, בעוד שלגבי התנאי הראשון והתנאי השני לעיל, הסתפק המבקש בהכחשה לקונית של קביעות בית המשפט לעניינים מקומיים, ולא בכדי. בית המשפט לעניינים מקומיים, נדרש לנושא זה בהכרעתו, שם נאמר: " במגרש הרוסים ישנן חניות המיועדות לנכים. [המבקש] לא טען ולא הוכיח כי חניות אלה היו תפוסות בעת חנייתו. בנוסף, בכיכר ספרא הסמוכה ישנה חניה ובה 350 מקומות חניה, לרבות מקומות רבים השמורים לציבור הנכים. [המבקש]

אמר שאכן לא בדק אם ישנם מקומות חניה פנויים בחניון זה מאחר ומדובר בחניון בתשלום. אציין שחוק חנית נכים לא בא לחסוך את הוצאת החניה [של ציבור הנכים], אלא לאפשר [לו] חניה זמינה וקרובה ". מסתבר, לאור הדברים האלו, כי המבקש לא עמד ממילא בשניים מן התנאים המצטברים, הדרושים כדי לחסות תחת הגנת הסעיף האמור, ולפיכך הדיון, הן בטענתו העיקרית והן בבקשתו, מתייתר, כאשר גם לגופו של עניין היה מקום לדחות את טענתו, בנידון דידן.

7.

אשר-על-כן, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך השיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.