רע"פ 2160/11 יעיש מאיר וקנין נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 28210-02-11, כבוד השופט ר' שפירא ) מיום 3.3.2011 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה בחע"מ 692/07 (כבוד השופט מ' מסארווה ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של בנייה ללא היתר, לפי סעיפים 145, 204(א)(ב) ו-208 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). לפי המתואר בכתב האישום, המבקש בנה סככה מעץ הכוללת תקרה וקיר צפוני בשטח של כ-95 מ"ר, הציב מבנה בשטח של כ-10 מ"ר המשמש כקיוסק וכן מבנה המשמש לשירותים בגודל של כ-1 מ"ר, כל זאת ללא היתר.

בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את המבקש בעקבות הודאתו וביום 10.7.2007 הטיל עליו עונש של קנס בסך של 5,000 ש"ח, התחייבות כספית בסך של 10,000 ש"ח לתקופה של שלוש שנים ותשלום אגרת בנייה בסך של 5,055 ש"ח. בנוסף, הורה בית המשפט למבקש להרוס את המבנים נשוא כתב האישום, בתוך 18 חודשים מיום מתן גזר הדין וכן הורה כי במידה והמבקש לא יהרוס את המבנים תהיה המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) רשאית להרסם בתוך שלושה חודשים מתום התקופה שלעיל, כשהמבקש הוא שישלם את הוצאות ההריסה.

ביום 6.9.2009 הוגש כנגד המבקש כתב אישום נוסף אשר מייחס לו עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק. לפי הנטען בכתב האישום המבקש לא הרס את המבנה, וזאת בניגוד לגזר דינו של בית המשפט המפורט לעיל. בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה, במסגרת תו"ב 5853-01-10 (כבוד השופט מ' מסארווה ), הרשיע את המבקש בעקבות הודאתו וביום 25.1.2011 הטיל עליו עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן מימוש ההתחייבות הכספית בסך 10,000 ש"ח.

ביום 22.11.2010 הגישה המשיבה בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה במסגרתה ביקשה גם להסמיך את הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בחיפה, במקביל, לביצוע הצו. ביום 30.1.2011 קיבל בית המשפט את הבקשה בקובעו כי הוא מאריך את מועד ביצוע צו ההריסה, בידי המשיבה או בידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בחיפה, ללא הגבלת זמן. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי המבקש בנה מבנים על קרקע שאינה שייכת לו וכי אין סיכוי לקבלת היתר בנייה למבנים ולכן במקרה זה גובר האינטרס הציבורי לסילוק המבנים.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את הערעור, בקובעו כי אין מקום להכשיר ביצועה של עבירה, אף אם רשויות האכיפה התרשלו ולא דאגו לטפל במפגע במועד.

מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס לטענתו לפיה בית המשפט לעניינים מקומיים לא היה מוסמך להורות לוועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה, במקביל למשיבה. לטענתו, הוועדה המחוזית לא הייתה צד להליכים המשפטיים כנגדו ואף גזר הדין מטיל רק על המשיבה את הסמכות לבצע את צו ההריסה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . דין הבקשה להדחות מטעם זה בלבד.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. ראשית, נדמה כי כל כוונתו של המבקש הינה לדחות את הקץ ולהימנע מהריסת המבנים שבנה שלא כדין כבר בשנת 2006 וזאת אף לאחר שהואשם באי קיום צו שיפוטי. לעניין זה יפים דבריו של השופט א' א' לוי ברע"פ 6996/06 אלתר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 9.11.2006)):

"ניסיונו של מי שבנה בניה שאינה חוקית להיתלות באורח דווקני במילות החוק, כשכל כוונתו היא עיכוב ביצועו של גזר-דין שניתן בענינו והורה על הריסת המבנה – לא יוכל לצלח. ניהולו של הליך משפטי, הנסמך על טענה מעין זו, עלול לעלות כדי היעדר ניקיון כפיים וכדי ניצול לרעה של ההליך, וזאת אין להרשות".

שנית, החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, במסגרתה קיבל את בקשת המשיבה להסמיך גם את הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לבצע את צו ההריסה, מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה וזאת לאור ההלכה לפיה "באם ניתנת סמכות לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לפקח על הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, מקל וחומר כי הראשונה רשאית "להיכנס לנעליה" של השנייה לשם אכיפת החוק" (ע"פ 2763/08 גן הזית אירועים וכנסים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "זמורה" (לא פורסם, 10.4.2008, בפסקה 27)).

סוף דבר הבקשה נדחית.