ע"פ 2763/08 גן הזית ארועים וכנסים בע"מ נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה "ז

בפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' סטולר) מיום 11.2.2008 בעפ"ג 1213-09-07, אשר דחה את ערעורה של המערערת על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופט בדימוס צ' הרטל) בעמ"ק 3770/99 מיום 29.4.2007 אשר דחה את בקשת המערערים להאריך את מועדו של צו איסור שימוש.

העובדות לפי כתב האישום

1.

כנגד המערערת הוגש כתב אישום המייחס לה שימוש בקרקע ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבנייה ). ביום 22.4.1999 ניתן למערערת היתר בניה שמספרו 990088 לבניית חממה לגידול עלי נוי, מחסן לציוד חקלאי, מבנה לחומרי הדברה, גדר ומשטח חניה. לפי העולה מכתב האישום, ביום 20.7.1999 או בסמוך לכך, בגוש 3903, חלקה 72 במזכרת בתיה הנמצא בבעלותם ו/או בהחזקתם של הנאשמים האחרים בתיק והמערערת (להלן - הנאשמים ), פעלו הנאשמים בסטייה מההיתר.

הליכים קודמים

2.

ביום 13.6.2001 הורשעו הנאשמים בבית משפט השלום ברחובות (כבוד השופט א' גולדס) (להלן - בית משפט השלום ) על פי הודאתם, בעבירות המיוחסות להם. בית משפט השלום גזר על המערערת קנס בסך 15,000 ש"ח שישולם בשלושה תשלומים חודשיים שווים ורצופים מיום 1.7.2001 ובכל 1 לחודש שלאחר מכן, וצו איסור שימוש במקרקעין לשימוש חורג השונה מהשימוש הקבוע בתב"ע. בית משפט שלום קבע כי הצו ייכנס לתוקפו ביום 1.10.2001, אלא אם תמציא המערערת היתר כדין. בנוסף, הטיל בית משפט השלום על כל אחד מהנאשמים האחרים קנס בסך 3,600 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו. יצויין כי לאחר מתן הצו על ידי בית משפט השלום, ביקשה המערערת, ארבע פעמים, לדחות את מועד כניסת הצו לתוקפו ובקשותיה נתקבלו כולן על ידי בית משפט השלום.

3.

ביום 23.8.2004 הוגשה בקשה חמישית להארכת מועד תחילת הצו, אולם היא נדונה בפני בית משפט השלום ברחובות רק ביום 29.4.2007 (כבוד השופט בדימוס צ' הרטל), כשנתיים ושמונה חודשים לאחר הגשתה. בית משפט השלום ברחובות דחה את בקשת המערערת להארכת מועד תחילתו של צו איסור השימוש, בנימוק כי המדובר בבקשה חמישית להארכה וצו איסור השימוש לא בוצע עד היום.

4.

על החלטה זו ערערה המערערת לבית המשפט המחוזי מרכז (להלן - בית המשפט המחוזי ), אשר דחה את הערעור בנימוק כי הוא מתייתר לאור העובדה כי המערערת לא הפסיקה את השימוש בקרקע בניגוד להיתר ונטלה לעצמה את ארבעת החודשים ללא רשות.

5.

בנוסף, יש לציין כי כנגד המערערת הוגש ביום 13.12.2006 כתב אישום נוסף המייחס לה את העבירות נשוא כתב האישום לעיל וכן, ביצוע שימוש במקרקעין הטעון היתר בסטייה מההיתר, עבירה לפי סעיפים 145(א)(3), 204(ב) ו-208 לחוק התכנון והבנייה ואי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה. בכתב אישום זה הואשמו בנוסף שניים מהנאשמים, נגדם הוגש כתב האישום הקודם.

6.

יצויין עוד, כי במהלך הדיון בבית המשפט השלום מיום 29.4.2007 ביקשה המערערת לפסול את השופט צ' הרטל מלדון בתיק בנימוק כי החליט, טרם שמיעת הצדדים כי לא תינתן הארכת מועד נוספת לביצוע הצו. כבוד השופט צ' הרטל דחה בקשה זו, אולם איפשר למערערת לערער על החלטה זו. ביום 9.10.2007 דחה בית משפט זה (כבוד הנשיאה ד' בייניש) את הערעור על דחיית בקשת הפסילה בנימוק כי אינו מגלה כל עילה וכי יש לטעון את הטענות בדבר פסלותו של השופט בפני ערכאת הערעור.

טענות המערערת

7.

המערערת מציינת כי נכון ליום הגשת כתב האישום הנוסף חלות על מתחם המבנה שתי תכניות- תממ 21/3 ו- R6

בהן נקבע כי מתחם המבנה איננו מיועד לשימושים חקלאיים טהורים גרידא, אלא אף לשימושים אחרים, כמפורט בתכניות אלה.

8.

לטענתה של המערערת, כבוד השופט צ' הרטל קבע בהחלטתו דבר והיפוכו: "בקשת ב"כ הנאשמים... נדחית" לעומת- "בשלב זה הנני מפסיק את הדיון בתיק זה". בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לכך ופסק באופן שגוי, תוך התעלמות מלשון הדין ומקביעתה של כבוד הנשיאה.

9.

בנוסף, טוענת המערערת כי המשיבה בבית משפט השלום הייתה צריכה להיות הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" ועל פי סעיף 28 לחוק התכנון והבניה אין הוועדה המחוזית רשאית להיכנס לנעליה, אלא לאחר מילוי ומיצוי מלוא הדרישות שבחוק התכנון והבניה. לטענתה, הליך זה לא בוצע ושגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס לעובדה כי לא הוגשה בעבר בפני בית המשפט השלום כל בקשה להחלפת נציגת התביעה ואף לא ניתן אישורו של בית המשפט להחלפה כאמור.

10.

ממשיכה המערערת וטוענת כי טעה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מכך כי זכות הטיעון הינה נדבך מרכזי בשיטת המשפט האדברסרית ולא ניתן לשלול זכות זו אלא רק במקרים מיוחדים ודחופים. לטענתה, בית משפט השלום שלל מהמערערת את זכות הטיעון לגופו של עניין תוך שהוא קובע כי דעתו "נעולה" שלא לתת הארכת מועד לתחילת ביצוע הצו.

11.

עוד טוענת המערערת כי המגמה בפסיקה הינה שלא למהר לסגור עסקים פעילים המעסיקים עובדים, משלמים מיסים, גורמים לפיתוח האיזור (בייחוד שהמדובר באיזור מוכה אבטלה) ונאנקים תחת עול הבירוקרטיה ואף קיימת פסיקה מפורשת למתן הזדמנות אחרונה. לטענתה, יש לתת את הדעת לנזק הרב שייגרם למערערת, לעובדים, לספקים ולנותני השירותים, באם ייסגר האתר נשוא הערעור. לטענת המערערת, בית המשפט קמא לא נתן דעתו לטענה זו.

12.

מוסיפה המערערת וטוענת כי בית המשפט המחוזי אף התעלם מטענתה כי הוצג בפני בית משפט השלום מכתב שקרי וכי בכך חשף עצמו בית משפט השלום לחומר פסול לדיון ואיפשר את החדרתם של שיקולים זרים ודעות קדומות למערך שיקוליו. לטענת המערערת, התעלם בית המשפט המחוזי מטענותיה כי בית משפט השלום לא איפשר לה לטעון טענות לגופו של ההליך התכנוני, וכן לא איפשר לה להראות כי בתוך חודשים ספורים סביר להניח כי יינתן היתר לשימוש חורג.

13.

עוד מציינת המערערת כי בנסיבות העניין, יהיה זה מוצדק להאריך את מועד תחילת ביצוע צו איסור השימוש, שכן המערערת מחזיקה בידה החלטה "טרייה" מאת המשיבה, המאשרת קיום מסעדת האירועים במיקומה הנוכחי. לטענתה, לא יהיה זה ראוי, צודק או מידתי שלא ליתן לה הקצבת זמן של ארבעה חודשים בלבד לשם הכשרת המתחם. בנוסף מציינת המערערת כי היא עשתה ככל שביכולתה על פי דין כדי לעכב את ביצוע הצו.

14.

עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי מכך שהתעלם מהכנסת ראייה נוספת, שלא כדין וללא אישור, על ידי המשיבה בסעיף 15 לתגובתה, כתובת אתר אינטרנט אשר נטען לגביו כי הוא מסקר את פעילות המערערת, בעוד שלמעשה הוא מסקר פעילות גן אירועים אחר. לטענתה, אף שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתעלם מההלכה הקיימת כי ערכאת הערעור אינה מקבלת ראיות חדשות.

טענות המשיבה

15.

לטענת המשיבה, למערערת לא עומדת זכות הערעור. בית המשפט המחוזי שישב כערכאת ערעור, דחה את בקשתה. לטענתה, לפי סעיף 41 (ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד -1984 המערערת הייתה צריכה לפנות בבקשה למתן רשות ערעור, ומשלא עשתה כן, אין באפשרותה לערער.

16.

עוד טוענת המשיבה, כי הוועדה דחתה את בקשת המערערת לשימוש חורג ואף נדחה הערר שאותו הגישה המערערת על החלטה זו. לטענתה, המערערת קיבלה ארכה בת שנתיים ושמונה חודשים בשל עיכוב הדיון בבקשה מיום 23.8.2004 בבית משפט השלום, עד ליום 29.4.2007. בנוסף, טוענת המשיבה כי בפועל, ההארכה שניתנה לביצוע הצו התמשכה לכדי חמש שנים וחצי מאז מועד סיומה של ההארכה האחרונה ביום 30.10.2002. במהלך פרק זמן זה, נהנתה המערערת מהפקת רווחים מניהול גן האירועים ללא היתר לשימוש חורג.

17.

באשר לטענת המערערת כי הוועדה המחוזית לא הייתה מוסמכת "להיכנס לנעליה" של הוועדה המקומית ולאכוף את חוקי התכנון והבניה, טוענת המשיבה כי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי ) מעניק לוועדה המחוזית את הסמכות, שכן הוועדה מקבלת את סמכותה מהיועץ המשפטי לממשלה על פי חוק.

18.

בנוסף, טוענת המשיבה כי תכנית 21/3, אותה הזכירה המערערת והחלה על המקרקעין נשוא הערעור, מתארת את הקרקע כקרקע כפרית ולא ניתן להכשיר בה גן אירועים. לטענתה, ההמלצה להפקדת התכנית בוועדה המחוזית לקיומה של מסעדת אירועים להבדיל מגן אירועים, שניתנה לפני שלושה חודשים, עדיין לא הועברה לאישורה של המועצה הארצית. על כן, השינוי לו מייחלת המערערת באם תאושר התכנית לקיומה של מסעדת אירועים, ייקח עוד זמן רב.

19.

ממשיכה המשיבה וטוענת כי

כל דרישתה היא לביצוע צו איסור שימוש, צעד דרסטי פחות מצו הריסה, שכן

צו איסור שימוש ניתן לביטול ובכך יוחזר המצב לקדמותו ללא כל נזק מהותי, בעוד שהחזרת המצב לקדמותו לאחר ביצוע צו הריסה קשה יותר. לטענתה, יש להורות על ביצועו של צו איסור השימוש ולאחר שהמערערת תסיים את כל הליכי האישור לפי חוק, ככל שתסיימם, ניתן יהיה לבטלו ובכך לחדש את הפעילות באתר.

20.

לבסוף, מבקשת המשיבה כי בית המשפט יפסוק לחובת המערערת הוצאות משמעותיות, שכן היא ניצלה כל הליך משפטי אפשרי- בקשה לפסילת שופט, בקשה למשפט חוזר ובקשות שונות נוספות לשם עיכוב ביצוע הצו שניתן- ואף כבוד השופט א' א' לוי ציין זאת בדחותו את בקשתה של המערערת למשפט חוזר. [מ"ח 3653/07

גן הזית אירועים וכנסים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" (לא פורסם, 21.11.2007)].

דיון והכרעה

21.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, ועיינתי במסמכים ובאסמכתאות שהוגשו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עומדת למערערת זכות ערעור נוספת.

22.

עניינה של המערערת נדון בפני שתי ערכאות ובשתיהן נדחו בקשותיה. לאור זאת, עולה השאלה האם סעיף 87(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין ) מאפשר ערעור בזכות לערכאה שלישית, שאלה שטרם הוסדרה באופן מלא על ידי בית משפט זה. סעיף 87(ד) לחוק העונשין קובע כי ניתן לערער על החלטות שעניינן עיכוב ביצוע, כאשר בדרך כלל המצב הוא כי במקביל עומד ותלוי הליך עיקרי [ראו למשל: ע"פ 11404/04 דוויק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.2004)].

23.

במקרה שלפניי, הודתה המערערת בעבירות המיוחסות לה עם תחילת ההליכים בבית משפט השלום ובמעמד זה ביקשה באופן מיידי עיכוב ביצוע צו איסור השימוש שנגזר עליה. לאחר ארבע הארכות, דחה בית משפט השלום בקשה להארכה חמישית. על החלטה זו ערערה המערערת לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. מסכת העובדות המתוארת לעיל איננה המצב בו קיים במקביל הליך עיקרי, אלא מצב בו הליך "נלווה" הפך להליך העיקרי. בנסיבות אלה, סבורני כי לא קיימת זכות ערעור נוספת על החלטת בית המשפט המחוזי.

24.

שאלה דומה באשר לקיומה של זכות ערעור הועלתה בהקשר של עיון בחומר חקירה במשפט הפלילי לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. בית משפט זה קבע כי לשון סעיף 74 הנ"ל אינה מקנה זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי וכן כי "הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים" [ראו: רע"פ 4953/06

ניסים צדוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.7.2006); רע"פ 4207/96

מדינת ישראל נ' רפי פרידן

(לא פורסם, 20.1.1997), (להלן - עניין פרידן )]. יש לציין כי בעניין פרידן

נקבע על ידי בית משפט זה כי אף לא ניתן להגיש לבית משפט בקשה לרשות ערעור, שכן אין לכך הסמכה בדין.

25.

יתכן כי ניתן ללמוד מהלכות אלה, על דרך האנלוגיה, כי במצב בו נדון הליך עיכוב הביצוע פעמיים על ידי שתי ערכאות אשר הכריעו במקרה שלפניהן, כפי שעולה ממסכת העובדות במקרה דנן, לא עומדת למערערת זכות לערעור, אלא היה עליה להגיש בקשה לרשות ערעור. באשר לשאלת קיומה של זכות ערעור שנייה כאשר קיים הליך עומד ותלוי במקביל, ראיתי לנכון להשאירה בצריך עיון.

אף לגופו של עניין, דין הערעור להידחות.

26.

באשר לטענותיה הנוספות של המערערת; סבורני כי משהגיע בית המשפט המחוזי לכלל החלטה כי מדובר בעוד הליך סרק לשם עיכוב ביצועה של ההחלטה וכן כי המערערת "נטלה לעצמה" את ארבעת החודשים שאותם למעשה ביקשה בדיון בפני בית משפט השלום ועל כן מתייתר ערעורה, הרי שהחלטתו, בנסיבות העניין, הייתה מוצדקת.

27.

באשר לטענות המערערת כי המשיבה בתיק אמורה הייתה להיות הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" וכי על פי סעיף 28 לחוק התכנון והבניה אין הוועדה המחוזית רשאית "להיכנס לנעליה", אלא לאחר מילוי ומיצוי מלוא הדרישות שבחוק התכנון והבניה, גם דינה של טענה זו להידחות. סעיף 28 לחוק התכנון והבניה דן במצבים בהם תחליף הועדה המחוזית את הועדה המקומית, אולם אין בהוראת חוק זאת כדי לקבוע רשימה סגורה של מקרים, אשר רק בהתקיימם רשאית הוועדה המחוזית ליטול סמכויות מידי הוועדה המקומית. כמו כן, מקובלת עלי עמדתה של המשיבה כי סעיף 12 לחוק סדר הפלילי מאפשר ליועץ המשפטי לממשלה להאציל לנציגיו את סמכויות אכיפת החוק המוקנות לו, בכללן, לוועדה המחוזית לתכנון ובניה. תכלית ההסדר המצוי בסעיף 28 לחוק התכנון והבנייה הינה אכיפת חוקי התכנון והבנייה באופן מיטבי ופיקוח על אכיפה זו. באם ניתנת סמכות לוועדה המחוזית לתכנון ובניה לפקח על הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, מקל וחומר כי הראשונה רשאית "להיכנס לנעליה" של השנייה לשם אכיפת החוק.

28.

גם טענת המערערת כי היא מחזיקה בידה החלטה "טרייה" מאת המשיבה, המאשרת קיום מסעדת האירועים במיקומה הנוכחי, דינה להידחות. המערערת הורשעה, לפי הודאתה, בעבירות המיוחסות לה ועיכוב ביצוע העונש שהוטל עליה, צו איסור השימוש, התמשך לכדי חמש שנים וחצי בפועל. לאור הבקשות החוזרות ונשנות של המערערת לעיכוב ביצוע צו איסור השימוש, כאשר במהלך הזמן לא ניתנה למערערת החלטה או הבטחה בפועל כי הועדה המקומית לתכנון ובנייה תאשר את קיומו של גן האירועים, לא שוכנעתי כי במהלך ארבעת החודשים הנוספים שמבקשת המערערת, תאושר התכנית לקיומה של מסעדת האירועים. ממכתב שהגישה המשיבה בחתימתה של הגברת אפרת לוי, מתכננת אזורית צוות דרום, עולה כי הוגשה תכנית למסעדת אירועים ולא לשימוש חורג וכן כי על מנת לאשר תכנית זו, יהיה צורך לאשרה בוועדה המחוזית לתכנון ובניה, בוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים ובמועצה הארצית. שוכנעתי כי מסכת אישורים זו תעלה על ארבעה חודשים וכן כי למערערת היה מספיק זמן עד עתה על מנת לקבל היתר כדין, דבר שלא עלה בידה.

29.

באשר לטענת המערערת כי המגמה בפסיקה הינה שלא למהר לסגור עסקים פעילים המעסיקים עובדים, משלמים מיסים וכן הצבעתה על התוצאות הלא רצויות שייגרמו עקב דחיית הערעור, גם דינה להידחות. חשוב לציין כי אינני מקל ראש כלל וכלל בכך שעובדי גן האירועים יאבדו את מקום עבודתם וכן כי מדובר באזור ללא אפשרויות תעסוקה חלופיות רבות, אולם מדינת ישראל הינה מדינת חוק ויש לפעול בתוך המסגרת הנורמטיבית ולא מחוצה לה. המערערת הורשעה על פי הודאתה ועל כן, עליה לשאת בעונשה. בית משפט זה אינו יכול לתת יד לאיון העונש על ידי השהייתו עוד ועוד. פרק הזמן שחלף מיום בקשתה לחמישית להארכת מועד תחילת ביצוע הצו ועד ליום הדיון בבית המשפט המחוזי, היה ארוך מפרק הזמן שתכננה המערערת לקבל לשם אישור תכניתה. בנוסף, יש להזכיר כי כנגד המערערת הוגש כתב אישום נוסף, המייחס לה עבירות נוספות בנוסף לעבירות נשוא ההרשעה, דבר העומד לחובתה במקרה דנן.

30.

לבסוף, יצויין כי מתן צו איסור השימוש הינו עונש הפיך. יש ביכולתו של בית המשפט, באם יתקבל האישור לתכנית של קיומו של גן אירועים בעתיד, כדי להחזיר את המערערת לפעילות מלאה בעתיד. על כן, בנסיבות דנן, העונש שהוטל על המערערת מידתי וראוי.

31.

הערעור נדחה. המערערת תשלם לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 25,000 ש"ח.