רע"פ 7525/10 יונס אלקרעאן נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז דרום

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ש' חיימוביץ ) בעפ"א 17214-10-10 מיום 11.10.2010 ומיום 14.10.2010, בהן נדחו בקשותיו של המבקש לעכב את ביצוע צו ההריסה שניתן ביחס למבנה בו הוא מחזיק עד לדיון הקבוע בבית המשפט המחוזי שיתקיים ביום 20.10.2010, במסגרת ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (השופט א' ברסלר-גונן ) מיום 8.10.2010 שלא לעכב את צו ההריסה עד להכרעה בעתירה מנהלית שהוגשה על ידו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (להלן: העתירה המנהלית ).

עובדות והליכים קודמים בתמצית

1.

ביום 15.10.2010 הוגשה הבקשה שלפניי. עוד באותו יום נעתרתי לבקשתו של המבקש ואסרתי במסגרת צו ארעי על המשיבה או מי מטעמה להרוס את המבנה נשוא הבקשה המצוי בישוב אלפורעה, דרומית למנחת ערד והמצוי על פי הנטען בבקשה בנ"צ 216673/570668 (להלן: המבנה ). כמו כן הוריתי למשיבה להגיש תגובתה לבקשה עד ליום 17.10.2010 בשעה 14:00.

2.

בתמצית יאמר כי כנגד המבנה הוצא צו הריסה מנהלי (להלן: צו ההריסה ). המבקש נקט בהליכים משפטיים בניסיון להביא לביטול צו ההריסה ועניינו נדון לפני שלוש ערכאות, לרבות לפני בית משפט זה במסגרת רע"פ 4806/10 אלקרעאן נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז דרום (לא פורסם, 15.9.2010). בסופו של יום נסיונותיו של המבקש לביטול צו ההריסה לא צלחו והמשיבה נערכה לביצוע צו ההריסה.

3.

ואולם, בין לבין הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בתמצית יאמר כי עתירה מנהלית זו מכוונת כנגד מחדליהן הנטענים של רשויות התכנון והבניה במחוז הדרום בנוגע להיבטים תכנוניים הנוגעים ליישובי הפזורה הבדואית בדרום הארץ ובתוך כדי כך גם ליישוב בו מתגורר המבקש. עם הגשת העתירה המנהלית פנה המבקש לבית משפט השלום בבאר-שבע בבקשה לעכב את ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בעתירה המנהלית שהוגשה על ידו. ביום 8.10.2010 דחה בית משפט השלום בבאר-שבע את הבקשה מהטעם שבין הסעדים המבוקשים בעתירה המנהלית לא התבקשה הותרת המבנה על כנו, וכן משום שכל עוד לא התקבלה העתירה המנהלית אין כל שינוי במצב הסטטוטורי. מעבר לכך ציין בית משפט השלום כי עקרון סופיות הדיון מחייב את ביצוע הצו לאחר שניסיון לבטלו לא צלח.

4.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. כפי שעולה מהבקשה שלפניי ולא הוכחש על ידי המשיבה בתגובתה, המועד לשמיעת ערעורו של המבקש נקבע ליום 20.10.2010. עד לשמיעת הערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי שיורה למשיבה להימנע מביצוע צו ההריסה עד להכרעה בערעורו. בהחלטתו מיום 11.10.2010 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת עיכוב הביצוע מן הנימוק כי אין בעצם הגשת העתירה כדי לדחות את מימוש צו ההריסה ומכל מקום גם אם תתקבל העתירה המנהלית ספק אם יהיה בכך להועיל למבקש. בעניינה של החלטה זו הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר. בהחלטתו מיום 14.10.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי הדרך לשנות את החלטתו מיום 11.10.2010 הינה באמצעות הגשת ערעור עליה. כנגד החלטות אלה של בית המשפט המחוזי מופנית הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

5.

לטענת המבקש יש להימנע מביצוע צו ההריסה עד לשמיעת הערעור על החלטתו של בית משפט השלום בבקשת עיכוב הביצוע, שכן בהיעדר צו עיכוב ביצוע יסוכל הדיון בערעור ויהפוך לתיאורטי. עוד מוסיף המבקש כי העתירה מופנית כנגד מחדליהן המתמשכים של רשויות התכנון והבניה ביחס להכרה בישובי הבדואים בדרום, ומשכך אם העתירה תתקבל הרי שתיסלל הדרך לקבלת היתרי בניה תוך זמן קצר ומשכך יש להימנע מהריסת המבנה.

תגובת המשיבה

6.

לטענת המשיבה סיכויי הערעור על החלטת בית משפט השלום בבקשת עיכוב הביצוע הינם נמוכים שכן אין בעצם הגשת העתירה המנהלית כדי לעכב את ביצוע צו ההריסה. כמו כן טוענת המשיבה כי תוקפו של צו ההריסה נדון על ידי שלוש ערכאות אשר דחו את נסיונותיו של המבקש להביא לביטולו. עוד מפנה המשיבה לכך שגם אם תתקבל העתירה, ואין בכך כל וודאות, הרי שאין מדובר בהיתר בנייה המצוי בהישג יד שכן לא החל עדיין ההליך התכנוני לאזור בו מתגורר המבקש, וכי הליך תכנוני שכזה אם יקרום עור וגידים יארך מספר שנים.

דיון והכרעה

7.

טרם אדון בבקשה גופה אעיר כי לטעמי ההליך בו הוגשה הבקשה – בקשת רשות ערעור פלילית – אינו הסיווג הנכון לבקשה זו. ההליכים בעניין צו ההריסה המנהלי בבית המשפט השלום תמו ונשלמו, במיוחד לאחר שניתנה החלטתו של בית משפט זה עם דחיית בקשת רשות הערעור על ידי השופט ס' ג'ובראן , ולכן בית משפט השלום סיים מלאכתו. יתר על כן, יתכן כי לשם עיכוב ביצוע צו ההריסה היה צריך המבקש לפנות דווקא לבית המשפט לענינים מנהליים בבקשה לסעד זמני, משהעילה הנטענת לעיכוב הביצוע היא עצם הגשת העתירה. מכל מקום ומבלי לקבוע מסמרות בענייני פרוצדורה בשל אי הבהירות בשאלה זו (ראו למשל הספקות שהועלו בהחלטתי בע"פ 2763/08 גן הזית אירועים וכנסים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" (לא פורסם, 10.4.2008); כמו כן ראו החלטתו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2008), הרי שלגופו של עניין אתייחס להליך שלפניי כאל ערעור על החלטה שלא ליתן עיכוב ביצוע. אציין כי המשיבה לא העלתה טיעונים בהקשר זה.

8.

נוכח העובדה כי הערעור על החלטתו של בית משפט השלום בבקשת עיכוב הביצוע עתיד להישמע כבר ביום 20.10.2010, קרי – בעוד פחות משלושה ימים בלבד, אני סבור כי מדובר בפרק זמן קצר ביותר ולכן בנסיבות העניין דין הבקשה להתקבל, במובן זה שינתן צו לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בערעורו של המשיב.

9.

כידוע, זכות הטיעון של בעל דין נמנית על כללי הצדק הטבעי שהם מנשמת אפו של ההליך המשפטי. יש לשמור ולהקפיד על קיומם של כללים אלו. אי מתן צו עיכוב הביצוע יהפוך את הערעור שהוגש על ידי המבקש לבית המשפט המחוזי לחסר כל נפקות ממשית וירוקן את זכות הטיעון העומדת לו כמו גם את זכותו לקבל את יומו בבית המשפט לאות מתה. גם אם סיכויי הערעור נמוכים כטענת המשיבה, ומבלי להביע עמדה בעניין, הרי שלמשיבה לא יגרם כל נזק ממשי בעיכוב ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בערעורו של המבקש אשר נדמה כי אינה עשויה להימשך זמן רב. לעומת זאת, זכות הטיעון וזכות הגישה לערכאות העומדות למבקש יינזקו ללא ספק. ביצוע צו ההריסה עובר לשמיעת ערעורו של המבקש יצור עובדות מוגמרות בשטח באופן שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם וככל שהערעור יוכרע לטובת המבקש, וזאת מבלי להביע כל עמדה באשר לסיכויי הערעור.

10.

משכך איני סבור כי יש צורך לדון בטענות הצדדים לעניין הרלבנטיות של העתירה המנהלית שהגיש המבקש לצורך עיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי, ודיון שכזה אף אינו ראוי בנסיבות העניין היות שיש ליתן לבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור לסיים את מלאכתו ולהכריע בערעור התלוי ועומד לפניו. כמו כן, לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר גם הצורך לדון בבקשתו של המבקש להגיש תשובה לתגובת המשיבה.

11.

אשר על כן, הנני מורה למשיבה או מי מטעמה שלא להרוס את המבנה נשוא הבקשה עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום שלא לעכב את ביצוע צו ההריסה.

12.

בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.