רע"פ 4806/10 יוניס אלקרעאן נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעפ"א 22732-05-10 (כבוד השופט י' צלקובניק ) מיום 18.5.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע (ע"א 41937-04-10, כבוד השופט א' ברסלר-גונן ).

ביום 26.4.2010 הוציא יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה במחוז דרום צו הריסה כנגד מבנה שנבנה ללא היתר ונמצא דרומית למנחת ערד. המבקש הגיש לבית משפט השלום בקשה לביטול צו ההריסה המנהלי ולעיכוב ביצועו. בבקשה טען המבקש, בין היתר, כי הוא מתגורר במבנה עם בני משפחתו.

ביום 4.5.2010 החליט בית משפט השלום לדחות את בקשתו של המבקש לביטול הצו. בית המשפט דחה את טענתו של המבקש בדבר חוסר סמכותו של יו"ר הועדה המחוזית להוציא את הצו וקבע כי המבקש נהג בחוסר תום לב בכך שטען בבקשה לביטול הצו כי המבנה מאוכלס בעוד שבדיון התברר כי מדובר במבנה אשר נמצא בבניה וטרם אוכלס.

המבקש הגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור אך נתן אורכה לביצוע הצו המנהלי למשך 30 יום החל מיום 23.5.2010. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לפיה נפל פגם בהליך הוצאת הצו כיוון שלא קוימה חובת ההיוועצות וקבע כי במקרה זה כלל לא הייתה חובה כזו היות ומדובר במרחב תכנון מקומי הכולל רשות מקומית אחת בלבד וראש הרשות עודכן בביצוע הצו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי יש לבטל את צו ההריסה וזאת בשל שתי סיבות עיקריות: ראשית, כיוון שלא קוימה חובת ההיוועצות הקיימת בחוק. לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי מדובר במקרה זה על מרחב תכנון מקומי הכולל רשות מקומית אחת בלבד וזאת בגלל שהיישוב "אל-פורעה", אשר הוכר זה מכבר, נמצא אף הוא בתחום התכנון של מועצה מקומית ערד. שנית, כיוון שצו ההריסה המנהלי פקע. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי הורה כי הצו יפקע 30 יום מיום 23.5.2010 ולכן ביום 22.6.2010, היום בו הגיעו נציגי המשיבה לקיים את הצו, הצו כבר פקע.

לאחר שעיינתי בבקשה המתוקנת, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. בית המשפט קמא קבע כי לא חלה במקרה זה חובת ההיוועצות כיוון שמדובר במרחב תכנון מקומי הכולל רשות מקומית אחת. לא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו. המבקש העלה בפניי טענה עובדתית חדשה לפיה מדובר במרחב תכנוני הכולל יותר מרשות אחת, אך דין טענה זאת להדחות וזאת, בין היתר, לאור האמור בתגובת המשיבה, כי הישוב "אל פורעה" הוא ישוב שטרם ניתנה לו הכרה ולכן מרחב התכנון המקומי בערד אינו כולל יותר מרשות אחת. גם טענתו של המבקש בכל הנוגע למועד ביצוע הצו דינה להדחות וזאת לאור הוראתו של סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 הקובע כי "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין". לכן, במועד בו בקשה המשיבה לקיים את הצו טרם חלפה תקופת ההארכה עליה הורה בית המשפט המחוזי.

סוף דבר הבקשה נדחית.

למען הסר ספק, החלטתו של השופט הנדל מיום 22.6.2010 בענין עיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט קמא – מבוטלת בזאת.

מועד תחילת מנין הימים לביצוע צו ההריסה יחל בתום 30 יום מהיום.