רע"פ 9364/08 גן הזית ארועים וכנסים בע"מ נ. הוועדה המקומית ולבניה "זמורה"

המבקשים, ביחד עם אחרים, הועמדו לדין בבית המשפט השלום ברחובות (תיק פ' 3770/99), בגין עבירות בניה בלא היתר ושימוש במקרקעין בלא היתר, לפי סעיף 145(א) + 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ).

על פי הנטען בכתב האישום (להלן: כתב האישום הראשון ), ביום 20.7.1999 או בסמוך אליו, בנו המבקשים בשטח שבבעלותם ו/או בהחזקתם במזכרת בתיה, בסטיה מהיתר בניה. היתר הבניה האמור ניתן למבנה חקלאי, והמבקשים בנו במקום גן אירועים. כמו כן, ביום 29.7.1999 הוצא כנגד המבקשים צו זמני למניעת פעולות האוסר עליהם להשתמש במבנה החקלאי כגן אירועים (במסגרת ב"ש 5167/99), צו המופר על ידי המבקשים. בנוסף, ביום 24.8.1999 הוצא כנגד המבקשים צו הפסקה שיפוטי (ב"ש 5381/99), ואף אותו מפרים המבקשים.

ביום 13.6.2001 הרשיע בית המשפט (כבוד השופט א' גולדס ) את המבקשים בעבירות שיוחסו להם, על פי הודאתם. בהמשך, גזר בעת המשפט את דינם של המבקשים כדלקמן: על המבקשת 1 הוטל קנס בסך 15,000 ש"ח ; על המבקשים 2 ו-3 הוטל קנס בסך 3,600 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתם ; כן ניתן צו איסור שימוש במקרקעין לשימוש החורג, כפי שנעשה בו נכון למועד גזר הדין, והשונה מהשימוש הקבוע בתב"ע. נקבע, כי הצו יכנס לתוקפו ביום 1.10.2001 אלא אם כן יושג היתר כדין.

המבקשים קיבלו לבקשתם ארבע הארכות מועד. ביום 23.8.2004 הגישו המבקשים לבית משפט השלום ברחובות בקשה נוספת לדחיית כניסתו של הצו לתוקף בארבעה חודשים. בעקבות תקלה במערכת בתי המשפט, בקשה זו נידונה רק בחלוף כשנתיים ומחצה, ביום 29.4.2007. במועד זה, דחה בית המשפט (כבוד השופט צ' הרטל (בדימוס) ) את הבקשה, בציינו כי מכיוון שמדובר בצו איסור שימוש, שעניינו הפסקת שימוש בשטח כגן אירועים, אין בדחיית הבקשה להארכת מועד כדי לגרום לנזק בלתי הפיך.

במאמר מוסגר יצוין, כי ביום 13.12.2006 הגישה המשיבה כתב אישום נוסף כנגד המבקשים, לבית משפט השלום בפתח תקווה (עמק 508/06). על פי עובדות כתב אישום זה, המשיכו המבקשים בפעולות הבניה במרץ עד להשלמתן הסופית, המאפשרת את שימוש המבקשים במקרקעין כגן אירועים, בניגוד להיתר בניה. הליך זה עודנו תלוי ועומד.

כמו כן, ביום 25.4.2007 הגישו המבקשים לבית משפט זה בקשה למשפט חוזר (מ"ח 3653/07), במסגרתה טענו כי נתגלו ראיות חדשות, בדבר פגם בייצוג המשפטי בכתב האישום הראשון ובדבר הטעיה מצד הוועדה המקומית בכל הנוגע להליך התכנוני. ביום 21.11.2007 דחה בית משפט זה (כבוד השופט א' א' לוי ) את הבקשה, בקבעו כי מדובר בבקשת סרק, אשר כל מטרתה דחיית הקץ על ידי הגיית עילות שונות ומשונות, הנעדרות בסיס עובדתי ומשפטי. כן נקבע, כי על התנהלות זו של המבקשים יש להגיב בחומרה, ובהתאם חייבם בית המשפט בתשלום הוצאות בסך 50,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.

על החלטת בית משפט השלום ברחובות מיום 29.4.2007 הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 1213-09-07). ביום 11.2.2008

דחה בית המשפט (כבוד השופט א' סטולר ) את הערעור, בקבעו כי הליך זה הינו אחד מהליכי סרק בהם נוקטים המבקשים, וכי הערעור התייתר, לאור העובדה שהבקשה הייתה לארכה בת 4 חודשים, וממילא חלפו מספר שנים עד שהבקשה נידונה.

על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה (ע"פ 2763/08). ביום 10.4.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופט י'

דנציגר ) את הערעור, תוך שהוא קובע, כי משנטלו המבקשים את ארבעת החודשים אותם ביקשו, התייתרו למעשה ההליכים בפני בתי המשפט הקודמים. על המשיבים הוטלו הוצאות בסך 25,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.

ביום 5.3.2008 הגישו המבקשים לבית משפט השלום ברחובות בקשה חדשה לדחיית מועד כניסתו של הצו לתוקף, למשך ארבעה חודשים מהיום בו יסיימו גורמי התכנון הכנת תכנית מפורטת למתחם (להלן: הבקשה החדשה ). ביום 12.3.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופט צ'

הרטל ) את הבקשה, לאור החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 11.2.2008, ונוכח תגובת המשיבה. כן הודגשו בהסכמה דבריו של בית משפט זה בהחלטתו מיום 25.4.2007, בדחייתו את בקשת המבקשים למשפט חוזר בעניינם.

על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 4661-06-08). ביום 22.9.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופטת נ' אהד ) את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

לטענת המבקשים, שגה בית משפט השלום משדן בבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שלא בפניהם. על פי הטענה, מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע במשפט פלילי, ומשכך- חייב שתידון במעמד הצדדים. עוד נטען, כי ביום 16.12.2007 אישרה המשיבה תכנית מתאר נקודתית אשר הגישו המבקשים, בעניין המבנה המדובר, וכי כעת תכנית זו אמורה להידון בפני הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ובפני הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (הולקחש"פ), ונראה כי טובים סיכוייה להתקבל בתוך חודשים ספורים. נטען, כי מכיוון שקיימים סיכויים טובים לקבל היתר שימוש בתוך זמן קצר, יש ליתן את הארכה המבוקשת. עוד טוענים המבקשים, כי הבקשה החדשה לעיכוב ביצוע הוגשה בעקבות קבלת פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ע"פ 80137/07 מוסא דכה נ' עיריית תל אביב (להלן: עניין

מוסא

דכה ). שם, הרשויות לא אפשרו הגשת בקשות להיתרי בנייה בשל היעדר תכנית בניין עיר. בית המשפט קבע, כי "מועד ביצוע צו ההריסה יהיה שנה לאחר המועד בו יאפשרו למערער להגיש את הבקשה להיתר בניה או לאחר החלטה בבקשה להיתר בניה לגופה לפי המאוחר". מבוקש להקיש מכך לענייננו, ולהורות כי תקופת עיכוב הביצוע תימנה רק מהיום בו תאושר תכנית מפורטת לאיזור בו נמצא המבנה. המבקשים טוענים, כי בית המשפט מוסמך ליתן ארכה לביצוע הצו, אף אם חלפה התקופה המקורית לביצועו. משכך, מבוקש לקבוע כי הארכה המבוקשת בת ארבעה חודשים תינתן מכאן והלאה, ולא תחול רטרואקטיבית. עוד טוענים המבקשים, כי לאחר מתן פסק הדין המקורי ניתן תוקף סופי, בשלהי שנת 2003, לתכנית מתאר מחוזית (מחוז המרכז) תמ"מ 3 שינוי מספר 21. נטען, כי איזור המבנה נכלל במסגרת הגבולות של "איזור חקלאי/נוף כפרי פתוח" במסגרת תכנית זו, המונה, בין התכליות והשימושים המותרים באיזור כזה, מתקני ספורט ונופש, נופש ותיירות למעט אכסון שיותר רק בצמוד ליישוב קיים, ומסעדות ומזנונים, ומשכך, למעשה, הפך השימוש במבנה למותר על פי תכנית. המבקשים מדגישים, כי המועצה המקומית מזכרת בתיה מתכננת לייעד את איזור המקרקעין המדוברים וסביבותיהם לפעילות פנאי ונופש, ובמסגרת זו לשלב מסעדות ומזנונים נוספים באיזור (תכנית זמ/270 תיירות ונופש חקלאות (תנו"ח)). עוד מציינים המבקשים, כי המסעדה עומדת בכל הסטנדרטים המחמירים ביותר מבחינת בטיחות וכשירות לאכלס קהל.

המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה. לדידה, הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית, אשר תצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי לא היה זה מחובתו של בית משפט השלום לקיים דיון במעמד הצדדים בעניין עיכוב ביצוע הצו ; הלכה היא, כי צו מכוח סעיף 205 לחוק התכנון והבניה אינו בבחינת עונש, אלא מהווה הוא אמצעי נוסף להסרת בניה בלתי חוקית או למניעת שימוש בלתי חוקי, ובכך להשבת המצב לקדמותו. עם זאת, בסעיף 207 לאותו חוק קיימת הוראה מיוחדת בדבר סמכותו של בית המשפט להאריך או לדחות ביצועו של צו שיפוטי שהוצא לפי סעיף 205 או 206 לחוק. לפי הטענה, אין חולק כי בקשתם החדשה של המבקשים לעיכוב ביצוע הוגשה מכוח סעיף 207 האמור, שכן הצו השיפוטי שהוטל עליהם היה חלוט במועד הגשת הבקשה. במצב דברים זה, טוענת המשיבה, הבקשה אינה מהווה בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור על "עונש" שהוטל, ומשכך, דיון בבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע לא התקיים מכוח סעיף 87 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולכן אין חובה שבדין לקיימו במעמד הצדדים. עוד נטען, כי ביום 6.11.2008 נכנסו לתוקפן תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט-2008, בהן נקבע, בין היתר, כי ההחלטה האם לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשות מהסוג הנדון היא בידי בית המשפט (סעיף 4 לתקנות). לעניין פרשת מוסא דכה נטען, כי אין לה דבר וחצי דבר עם המקרה דנן ;

במקרה שלפנינו, אין למבקשים כל מניעה ליהנות מקניינם, בהתאם לשימוש המותר. כמו כן, אין בנימוק בנוגע לקיומו של הליך תכנוני כדי להצדיק מתן ארכה לביצוע הצווים ;

המבקשים בחרו שלא להקדים ולהסדיר את המצב התכנוני מול רשויות התכנון עובר לביצוע העבירות, אלא לעשות דין עצמי של שימוש חורג במבנים. כמו כן, הכשרתו התכנונית של גן האירועים הפועל על קרקע חקלאית מוכרזת לא נראה באופק- לא בתכנית ולא במסגרת בקשה לשימוש חורג. בקשה קודמת לשימוש חורג נדחתה ע"י הולקחש"פ ביום 5.7.2004, וכן נדחה הערר שהוגש על אותה החלטה ביום 27.6.2005. כן מוזכרים דברי בית משפט זה בע"פ 2763/08, שם מציין בית המשפט כי לא שוכנע כי ארבעת החודשים המבוקשים אכן יספיקו לאישור התכנית לקיומה של מסעדת אירועים. לסיום נטען, כי הבקשה שלפני הינה הליך סרק נוסף, בדומה להליכים משפטיים רבים בהם נקטו המבקשים, כולם במטרה למנוע קיומו של צו איסור השימוש אשר הוטל עליהם עוד בשנת 2001. בהתנהלותם זו, שבים המבקשים ועושים שימוש לרעה בהליכי משפט, למרות שבית משפט זה שב ומתריע בפניהם על כך, ואף מחייבם בהוצאות לטובת אוצר המדינה פעם אחר פעם. לבסוף מבוקש לדחות את הבקשה, ולחייב את המבקשים בהוצאות משמעותיות לדוגמה.

בתשובה שהגישו המבקשים לתגובת המשיבה נטען, כי הבקשה לעיכוב ביצוע צריכה היתה להידון במעמד הצדדים, מכיוון שהיא התנהלה על פי הדין הפלילי. תימוכין לכך מוצאים המבקשים בכותרתו של פרק י' לחוק התכנון והבניה- "פרק י'- עבירות ועונשים" (כך המבקשים- ס' ג''), וכן בלשון סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, לפיו בית המשפט יכול לצוות על הסנקציות הקבועות בו אף ללא הרשעה, בין השאר כאשר מדובר במקרה בו "מי שביצע את העבירה מת או איננו בר עונשין " (ההדגשה בתשובת המבקשים- ס' ג''). כן טוענים המבקשים, כי פסק הדין עליו הסתמכה המשיבה, בג"צ 28/50, ניתן שנים ארוכות טרם חקיקתו של חוק התכנון והבניה. באשר לע"פ 874/78 נטען, כי הוא אינו דן באופן ישיר בשאלת היות הצווים על פי החוק "עונש", ובכל מקרה בענייננו אין מדובר בצו הריסה של בניין שנבנה בניגוד לחוק והמהווה כמעין מטרד בכח, כלשון פסק הדין, אלא בצו להפסקת שימוש בבניין שנבנה כדין.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יצוין, כי בית משפט זה אמר דברו באשר לחובת קיום דיון במעמד הצדדים, בעניין דומה לזה שבפניי:

"אשר לשאלה האם חייב היה בית המשפט המחוזי לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע, לטעמי, כאשר סבור בית המשפט כי דינה של בקשה לעיכוב ביצוע להידחות על הסף וכי לא תהיה תרומה משמעותית לדיון במעמד הצדדים, אין מוטלת עליו חובה כזאת. יצוין, כי במקרה דומה לענייננו, בעניין סבן הנזכר לעיל, ציינה כבוד הנשיאה ד' ביניש במפורש, כי היא נמנעת מלהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע, על אף טענה שהועלתה בעניין זה על ידי המערערים (ראו סעיף 4 להחלטה). בנוסף, ב ע"פ 5419/08 בן משה נ' הועדה האזורית לבנין ערים חוף השרון (לא פורסם, 17.6.2008) דחתה כבוד השופטת ע' ארבל בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה, בין היתר, בשל שיהוי בהגשתה, וזאת מבלי לקיים כלל דיון במעמד הצדדים, ואף מבלי לקבל תגובה. מכאן, שבמקרים מתאימים, ניתן לדחות בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה אף בלא קיום דיון במעמד הצדדים, ולא יהיה בכך, כשלעצמו, כדי לפסול את ההחלטה מיסודה"(ע"פ 6547/08 סלע ניסים ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.7.2008)).

עוד יוער, כי ניסיונם של המבקשים להיבנות מפסיקת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעניין מוסא דכה , אין בו ממש ;

במקרה שבפניי, בניגוד למצב הדברים בפרשת מוסא דכה , לא נמנע מן המבקשים שימוש בקניינם, כל עוד מ דובר

בשימוש נכון, בהתאם להיתר שניתן למבנה. כן יוער, כי בעניין מוסא דכה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 2885/08). ביום 27.11.2008 ניתנה רשות לערער, והעניין ממתין להכרעה.

עוד יצוין, כי הנימוקים שמעלים המבקשים בפניי על מנת לתמוך בעיכוב הביצוע, מתרוקנים כליל מתוכנם, בהתחשב בעובדה כי למן מועד הגשת בקשתם לבית משפט השלום ועד היום עברה למעלה משנה תמימה, שילוש התקופה לה עתרו המבקשים מלכתחילה, ואף על פי כן, לא עלה בידיהם להשיג את ההיתר המבוקש. על כן, אין

הצדקה כלשהי ליתן למבקשים את הארכת המועד המבוקשת. עוד יצוין, כי הנזק שיגרם למבקשים על ידי צו איסור השימוש אינו בלתי הפיך ; אם וכאשר יאושר השימוש במבנה כגן אירועים, לא תהיה כל מניעה לשוב ולהשתמש בו לצורך זה. מכל מקום, משבחרו המבקשים לחרוג מההיתר שניתן להם ורק לאחר מכן לבקש היתר לכך, אין להם אלא להלין על עצמם.

לסיום אציין, כי הבקשה שבפניי הינה חוליה נוספת בשרשרת הליכי הסרק שפתחו בהם המבקשים. אין מנוס מן המסקנה, כי כל מטרתם של המבקשים בהליך זה, כמו גם בהליכים אחרים, היא לעכב קיומו של הצו ככל שניתן, עד אשר, לתקוותם, יוכשר השימוש הנוכחי במבנה. למטרה זו, עושים המבקשים שימוש לרעה בהליכי משפט ומשחיתים לריק זמן שיפוטי יקר, כאשר אין בהוצאות שהטיל עליהם בית משפט זה בהליכים קודמים כדי להרתיעם. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים ישלמו לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 50,000 ש"ח.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.