רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) בע"פ 41085-10-15 מיום 25.11.2015, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופט פ' שטרק ) בתיק 948/2003 מיום 18.10.2015, שלא לדחות את המועד לביצוע צו הריסה למבנה בלתי חוקי השייך למבקשת (להלן: המבנה ).

רקע והליכים קודמים

2.

נגד בעלה של המבקשת (להלן: הבעל ) הוגש כתב אישום בת"פ 10229/03 בגין בנייה ללא היתר של המבנה, ובמסגרת גזר הדין מיום 26.2.2004 הוא חויב בהריסתו. המבנה לא נהרס, ובשנת 2012 הוגש כתב אישום נוסף נגד הבעל, אלא שההליך הופסק לאחר שהוא נפטר. על כן, ביום 7.2.2013 המשיבה הגישה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בקשה למתן צו הריסה למבנה ללא הרשעה, לפי סעיף 212(5) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). המבקשת התנגדה לבקשה, וביום 1.10.2013 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את ההתנגדות ופסק כי המשיבה הוכיחה את היסודות הנדרשים למתן צו הריסה ללא הרשעה, ועל כן הוציא צו כאמור (להלן: צו ההריסה ). ערעור המבקשת על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה (עפ"ג 27534-10-13 מיום 13.4.2014), וכך גם בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 3802/14 מיום 4.8.2014), כאשר המועד לביצוע הצו נדחה ליום 1.9.2014.

1.

ביום 28.8.2014, המבקשת הגישה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בקשה לדחיית המועד לביצוע צו ההריסה. בית המשפט לעניינים מקומיים הורה על עיכוב ביצוע הצו עד להחלטה בבקשה, וביום 1.2.2015 דחה את הבקשה. בהחלטתו מיום זה, בית המשפט לעניינים מקומיים ציין כי בחודש בינואר 2014 אושרה תוכנית מתאר 7624 לעיר ירושלים, הנוגעת בין השאר למבנה (להלן: תוכנית 7624 ) , ומצא כי מהחומרים שהוגשו על ידי המבקשת עלה כי ממועד אישור התוכנית לא נעשה דבר לקידום הליכי הכשרת המבנה. ביום 12.4.2015, הוגשה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה, אשר לא צורף אליה תצהיר בדבר התקדמות מהלכי הכשרת המבנה מאז נכנסה תוכנית 7624 לתוקף, אלא מכתב ממהנדס מיום 1.2.2015. בית המשפט לעניינים מקומיים נתן למבקשת שהות להגיש תצהיר כאמור, אולם גם לתגובה שהוגשה ביום 12.5.2015 לא צורף תצהיר, אלא נטען בה כי לאחר אישור תוכנית 7624 נדרשים אזרחים לבצע מדידות ולהכין תוכנית לצורכי רישום לצורך קבלת היתר. לפנים משורת הדין, חרף אי-הגשת תצהיר, בית המשפט לעניינים מקומיים הורה ביום 14.5.2015 על דחיית מועד ביצוע ההריסה ליום 1.10.2015 כדי שתוכל המבקשת לבצע את הפעולות המפורטות בתגובתה.

2.

ביום 17.9.2015, הגישה המבקשת בקשה נוספת לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, אשר נתמכה פעם נוספת במכתב המהנדס מיום 1.2.2015 ואשר גם אליה לא צורף תצהיר. ביום 18.10.2015 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה, בציינו כי מדובר בבקשה זהה לזו שהוגשה ביום 12.4.2015, מבלי שנטענו בה עובדות או נסיבות חדשות. בית המשפט לעניינים מקומיים הוסיף כי צו ההריסה נכנס לתוקפו ביום 1.10.2015 וכי אין עילה לעכבו. המבקשת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וציינה כי פעלה לקבלת היתר למבנה והגיעה לשלב של הגשת בקשה להיתר, אך ההליכים שיזמה הוקפאו בשנת 2009 כאשר החלה עיריית ירושלים ליזום את תוכנית 7624. כן ציינה המבקשת כי אף לאחר אישור תוכנית 7624, היא פועלת להכשיר את המבנה מכוח התוכנית או מכוח התוכנית שהיא עצמה יזמה. המשיבה התנגדה לבקשת העיכוב, וטענה כי במסגרת תוכנית 7624, המבנה מיועד להריסה ואילו התוואי עליו הוא מצוי מיועד לסלילת כביש – כך שלא ניתן כלל להכשירו. ביום 25.11.2015, בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת, וקבע, על סמך תצהירו של סגן מנהל האגף לתכנון עיר בעיריית ירושלים, כי המבנה אכן מיועד להריסה במסגרת תוכנית 7624, וכי בפרק הזמן של כמעט שנתיים שחלפו מאז אישור התוכנית לא חל כל שינוי בכך. לפיכך, בית המשפט המחוזי מצא כי בהעדר סיכוי של ממש להכשרת המבנה, אין מקום לעיכוב הביצוע. כן חייב בית המשפט המחוזי את המבקשת בתשלום הוצאות המשיבה בגובה 1,500 ש"ח. מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה למתן רשות ערעור ותגובת המשיבה

3.

בבקשה שלפניי, המבקשת עותרת מבית משפט זה להורות על ביטול פסק הדין ולדחות את מועד ביצועו של צו ההריסה. לגרסת המבקשת, מאז הוצאת צו ההריסה, היא מקדמת הליך תכנוני להכשרת המבנה, העתיד להסתיים בעתיד הנראה לעין. עדות להתקדמותו של הליך זה מצויה, לשיטתה, בכך שבתי המשפט עיכבו במספר הזדמנויות את ביצועו של צו ההריסה מאז שהוצא. יצוין, כי המבקשת מציינת שההליך אותו היא מקדמת הוא תוכנית 7624. לטענת המבקשת, החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 18.10.2015 אינה מנומקת ואינה מתייחסת להתקדמות ההליך התכנוני שבוצע על ידה, וכי החלטתו של בית המשפט המחוזי אף היא ניתנה מבלי לדון לגופו של ההליך התכנוני. על סמך האמור, המבקשת סבורה כי לא נערך בעניינה דיון משפטי ענייני, וכי עובדה זו אינה מאפשרת להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו ומחייבת את דחיית מועד ביצוע צו ההריסה. בנוסף, המבקשת טוענת כי נוכח השלב המתקדם בו מצוי ההליך התכנוני אותו היא יוזמת, לא היה מקום לחייב אותה בהוצאות משפט.

4.

לגופה של הבקשה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, המבקשת סבורה כי מימוש צו ההריסה מבלי לאפשר לה למצות את ההליך התכנוני תגרום לה נזק רב, מאחר שהמבנה מהווה את בית מגוריה, והריסתו תותיר אותה ללא קורת גג. מנגד, המבקשת גורסת כי לא ייגרם נזק לאינטרס הציבורי מדחיית המועד, שכן ההליך התכנוני אותו היא מקדמת מצוי בשלב מתקדם, כך שממילא יינתן לה בקרוב ההיתר להמשיך ולגור במקום.

5.

החלטתי כי הבקשה מצריכה תגובה, וזו הוגשה ביום 17.12.2015. לגישת המשיבה, הבקשה למתן רשות ערעור נגועה בחוסר תום לב, תוך הצגת פרטים כוזבים והסתרת מידע רלבנטי, וכי כל תכליתה להביא לעיכוב מלאכותי של ביצוע צו ההריסה. המשיבה מטעימה כי הבקשה נסמכת על טענות אשר הועלו כבר מספר פעמים בהליכים המשפטיים הקודמים אותם ניהלה המבקשת ונדחו בכל פעם. בפרט, המשיבה מציינת כי המבקשת מנסה להיבנות מתוכנית 7624, כאשר תוכנית זו היא למעשה תוכנית אותה מקדמת עיריית ירושלים ואשר במסגרתה מיועדים המבנה מושא בקשת רשות הערעור להריסה. מכאן שלעמדתה, אין במסגרת הליך תכנוני זה כל אפשרות להכשיר את המבנה. בנוסף, המשיבה מדגישה כי החלטותיהן של הערכאות הקודמות מנומקות ומבוססות על היעדרו של סיכוי ממשי להכשרת המבנה נוכח תוכנית 7624. עוד מציינת המשיבה כי קיים אינטרס ציבורי מהותי בביצוע צו ההריסה, שכן המבנה מצוי בתוואי דרך המיועד לשמש לסלילת כביש 21, אשר נועד לרווחת תושבי ירושלים בכלל ותושבי מזרח ירושלים בפרט. לגרסת המשיבה, סלילת הכביש כבר החלה, אולם המבנה מושא הבקשה מעכב את המשך העבודות. על יסוד כל האמור, המשיבה סבורה כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור ולחייב את המבקשת בהוצאות לדוגמא על אופן התנהלותה בהליך זה.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה סוגיה עקרונית בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123

(1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (ראו: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)).

לא מצאתי כי המקרה שלפניי מעורר שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או עיוות דין כלשהו, וכבר מטעם זה אין מקום להיעתר לבקשה.

7.

אף לגופו של עניין, איני מוצא כל יסוד להתערבות בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שעבירות התכנון והבניה הן עבירות המבטאות זלזול בחוק וברשויות, וכי בתי המשפט ימעלו בחובתם אם יתנו לבניה בלתי חוקית להיגרר כך שלא יושם קץ להפקרות (ראו: רע"פ 4007/14 ספיר – קדמת עדן בע"מ נ' מדינת ישראל – הוועדה המרחבית לתכנון ולבניה שרונים , פסקה 8 (12.6.2014); רע"פ 8125/13 ברדוגו נ' מדינת ישראל , פסקה יב (12.1.2014)). לפיכך, הכלל הנוהג בפסיקה הוא כי ככלל, צו הריסה יבוצע במועדו, ואילו היעתרות לבקשה לדחיית המועד לביצוע הצו תיעשה רק במקרים "חריגים ויוצאי דופן", בהם היתר הבנייה מצוי בהישג יד ורק עיכוב פורמלי מעכב את קבלתו (ראו: רע"פ 2341/14 סלים נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה , פסקה 10 (28.5.2014); בג"ץ 6455/12 מסאעדה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה , פסקה 4 (19.6.2013)). יוטעם, כי הנטל להוכיח כי קבלת ההיתר קרובה מוטל על המבקש את עיכוב ביצוע צו ההריסה, ובעניין זה אין די בטענות בעלמא בדבר קיומו של הליך תכנוני כלשהו.

במקרה שלפניי, בניגוד לטענות המבקשת, החלטות הערכאות הקודמות מנומקות ומבוססות על היעדרן של ראיות להתקדמות הליכים תכנוניים להכשרת המבנה. גם בבקשה למתן רשות ערעור, המבקשת לא הציגה כל ראיה לטענותיה בדבר קיומם של הליכי תכנון מתקדמים וטענה זו נטענה בעלמא. בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מגלה כי המצב העובדתי הוא ההפך הגמור מטענות המבקשת: תוכנית 7624, אותה יזמה עיריית ירושלים, היא תוכנית המתאר המאושרת לאזור בו מצוי המבנה, ובמסגרת תוכנית זו מיועד המבנה להריסה ותחתיו ייסלל במקום כביש. במצב דברים זה, בצדק קבעו הערכאות הקודמות כי אין סיכוי של ממש להכשרת המבנה וכי אין מקום להיעתר לבקשת לדחיית המועד לביצוע צו ההריסה. אף בשל כך, איני רואה מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור.

8.

אוסיף ואציין כי נדמה שכל תכליתה של הבקשה היא להביא ל"דחיית הקץ", בניסיון למנוע ללא הצדקה וללא כל בסיס בדין את ביצועו של צו ההריסה של מבנה בלתי חוקי. למבקשת ניתנו מספר הזדמנויות להציג ראיות התומכות בטענתה בדבר הליכי תכנון, ואף נדחו המועדים לביצוע צו ההריסה לפנים משורת הדין, אולם חלף זאת המבקשת בחרה להגיש מחדש את בקשותיה לעיכוב ביצוע צו ההריסה ללא כל ביסוס ראייתי. משכך, דומה כי התנהלותה של המבקשת בהליך זה עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט על דרך של ניהול הליך סרק, המבזבז לריק זמן שיפוטי, מתוך תקווה כי תצליח לעכב בדרך זו את קיומו של צו ההריסה עד שיוכשר המבנה (ראו והשוו: רע"פ 9364/08 גן הזית ארועים וכנסים בע"מ נ' הועדה המקומית ולבניה "זמורה"

(10.6.2009)). התנהלות מעין זו אין לקבל, וטוב תעשה המבקשת אם תימנע ממנה בעתיד.

9.

סוף דבר, הבקשה נדחית. ההחלטה שניתנה ביום 1.12.2015 בדבר עיכוב ביצוע צו ההריסה מבוטלת.