פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2226/07
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש:
עיסא מוראד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו,מיום
15.2.07, בע"פ 72117/04, שניתן על ידי סגן הנשיא ז' המר, והשופטים: י' שיצר
וי' שבח
בשם המבקש:
עו"ד פריג אנואר
בשם המשיבה:
עו"ד אלעד פרסקי
החלטה
1.
המבקש הורשע, על סמך הודאתו, בעבירה של הסעה שלא כדין, לפי סעיף סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. נוכח ההרשעה, גזר לו בית-משפט השלום בפתח-תקווה שלושה חודשי מאסר ויום, שישה חודשי מאסר על תנאי, וכן קנס בסך 2,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו. בנוסף, נפסל המבקש מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של חודשיים.
בית-המשפט ציין, כי במסגרת שיקוליו לעניין העונש, הוא התחשב, בין היתר, בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, בהודאת המבקש, ומנגד, בהרשעות קודמות העומדות לחובתו.
2 .
המבקש הביא את השגותיו כנגד גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בגדר ערעורו טען כי העונש אשר הושת עליו לוקה בחומרה יתרה, בשים לב לנסיבותיו האישיות ולנסיבות ביצועה של העבירה. בין היתר, הצביע המבקש על כך שהעבירה לא בוצעה למטרת רווח, וכן על כך שתושבי האזור שנתפסו ברכבו הוסעו על ידו מתחום המדינה לכיוון המחסום הצבאי ולא בכיוון ההפוך. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי, וקבע כי יש מקום לאזן בין רכיבי העונש באופן הבא: תקופת המאסר שהוטלה על המבקש קוצרה לחודשיים ואילו הקנס שהוטל עליו הוכפל והועמד על 4,000 ש"ח. יתר רכיבי גזר-הדין נותרו על כנם.
4.
עתה עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער בשנית על העונש שהושת עליו . זאת עושה הוא, על יסוד אותן הטענות אשר שימשו אותו בערעורו, ובנוסף – מלין הוא על כך שבית-המשפט המחוזי העלה את סכום הקנס שהוטל עליו. לדידו, בהגיעו לתוצאה זו, התעלם בית-המשפט המחוזי מהוראת סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), הקובעת כי "בית-המשפט לא יגדיל עונש שהוטל על נאשם, אלא אם הוגש ערעור על קולת העונש", לשון הסעיף.
לבסוף, טוען המבקש כי בקיצור תקופת המאסר לחודשיים פגע בית-המשפט המחוזי באפשרות עתידית לפיה ינוכה שליש ממאסרו, אפשרות הקיימת כאשר תקופת המאסר עולה על שלושה חודשים (סעיף 2 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 ). המשיבה, מצידה מתנגדת למתן רשות לערער. להשקפתה, בדרך בה נהגו הערכאות דלמטה לא נפל פגם, ואלו העונש שהושת על המבקש הולם את מעשיו גם לגופו של עניין.
5.
עיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, ושוכנעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור. הלכה היא, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי להצדיק מתן רשות ערעור, זולת מקרים חריגים שעניינו של המבקש אינו נמנה עליהם (רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל, לא פורסם; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת
ישראל , לא פורסם), ומסיבה זו בלבד - דינה להידחות. אף לגוף העניין לא מצאתי כי בהחלטתו של בית-משפט קמא נפלה שגגה. סעיף 213(1) לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך בית-משפט של ערעור, בין היתר, לקבל את הערעור, כולו ומקצתו, וכן "ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה". מכאן נובע, כי בית-משפט שלערעור מוסמך לשנות את רכיבי העונש, ובלבד שלא יעבור על האיסור שבסעיף 217 הנ"ל, לאמור, שהתוצאה הסופית לא תביא להחמרה בעונש שהושת על הנאשם (השוו ע"פ 510/75, 60/76 ליפשיץ ואח' נ' מדינת ישראל,
פ"ד ל(3), 24, 20; דנ"פ 8086/01 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(5), 625; רע"פ 2930/03 רינגורט נ' מדינת ישראל , לא פורסם). בהקשר זה עולה השאלה אם המרתו של חלק מתקופת המאסר בקנס היא בגדר הקלה בעונש, שהרי כפי שציין המשנה לנשיא א' מצא בפרשת אייזן,
ייתכנו נסיבות בהן יראה בכך נאשם דווקא החמרה. המקרה הנוכחי אינו מחייב הכרעה בשאלה זו, הואיל וגם אם המבקש יבחר במאסר במקום תשלום הקנס, עדיין יהיה העונש בו ישא (שלושה חודשי מאסר), קל מזה שהושת עליו בגזר הדין המקורי (שלושה חודשי מאסר ויום). לא מצאתי ממש גם בטענת המבקש לפיה פסק-דינו של בית-משפט המחוזי פגע באפשרות ניכוי שליש מתקופת מאסרו. לשיקול הזה הוא היה צריך לתת את דעתו בעת הגשתו של הערעור, ואם דרכו לא צלחה, אין לו להלין אלא על עצמו.
אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית-משפט השלום בפתח-תקווה, בתאריך כ"ב בניסן התשס"ז (10.4.07), עד לשעה 10:00.
ניתנה היום, י' בניסן התשס"ז (29.03.07).
ש ו פ ט