פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2238/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
מראד נגדי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.2.2009 בע"פ 2887/08 שניתן על ידי כבוד
השופט מ' רביד;
ובקשה לעיכוב ביצוע העונש
בשם המבקש:
עו"ד חסן אשרף
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים (פל 137/08) בגין של עבירה נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה; ועבירה של נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 29.12.2007 נהג המבקש ברכב, וכאשר נדרש כדין להיבדק בבדיקת נשיפה לצורך בדיקת שכרות, סרב להיבדק. באותן נסיבות נהג המבקש ברכב כשהוא שיכור, ללא רישיון נהיגה בתוקף וללא ביטוח רכב בתוקף.
בית המשפט
לתעבורה (כבוד השופט א' טננבוים ) הרשיע ביום 10.8.2008 את המבקש, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות שיוחסו לו. ביום 17.11.2008, גזר עליו בית המשפט עונש של שישים ימי מאסר בפועל, שלא ירוצו בעבודות שירות; שלושים ושישה חודשי פסילה; שבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא ינהג בזמן פסילה או בזמן שכרות; וקנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו. בית המשפט עמד בגזר דינו על כך שזוהי הפעם השנייה שהמבקש מורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, ועל כך שעומדות לחובתו הרשעות בארבעים ואחת עבירות, הכוללות עבירות תעבורה רבות.
על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2887/08), כשלטענתו החמיר בית המשפט בעונשו יתר על המידה.
בית המשפט
המחוזי (כבוד השופט מ' רביד ) דחה את הערעור בקבעו כי העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממידת הענישה המקובלת בעבירה של נהיגה בשכרות וזאת גם בהתחשב בעברו המכביד, ובעובדה שלחובתו נזקפו בשנה אחת שתי עבירות של נהיגה בשכרות.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה שב טוען המבקש כנגד חומרת העונש שנגזר עליו. בד בבד הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע העונש.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על כל עילה שהיא, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.
יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. בית משפט זה כבר עמד על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה בעבירות של נהיגה בשכרות, לשם חיזוק ההרתעה בקרב הנהגים, וכביטוי לחומרת המעשה (ראו, למשל, רע"פ 8387/06 אלייא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2006)). בענייננו, עברו הפלילי של המבקש, כמו גם העובדה שזו הפעם השנייה בתקופה קצרה שהוא מורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, מצדיקים, לכל הפחות את העונש שנגזר עליו, ולא ניתן לומר כי מדובר בעונש שחורג לחומרא.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, ט"ז באדר התשס"ט (12.3.2009).
ש ו פ ט