רע"פ 2278/03 נסים אבו-אחמד נ. מדינת ישראל

1.

כתב אישום, שהוגש נגד המבקש, מייחס לו עבירה של הסעה שלא כדין – עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "החוק").

על-פי האמור בכתב האישום, אסף המבקש, ביום 1.6.2002, את אבו ורדה פדאא, תושב האזור, והסיעו ברכבו מכפר פסוטה עד גשר אלקוש, שם נעצרו השניים בידי המשטרה. זאת עשה המבקש – כך לפי כתב האישום – בלא שבדק כי בידי תושב האזור מסמכים לפיהם שוהה הוא בישראל כדין.

2.

בישיבה שהתקיימה בבית משפט השלום בעכו, ביום 4.6.2002, הצהיר הסנגור כי הסביר למבקש את האמור בכתב האישום, וכי האחרון הבין את תוכנו ומודה בעובדות כתב האישום.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, והטיל עליו עונשים כדלקמן: מאסר לתקופה של 3 חודשים, שירוצה בעבודות שירות; מאסר על-תנאי לתקופה של 6 חודשים; קנס בשיעור 7,000 ₪; איסור שימוש ברכב למשך 15 ימים; ופסילת רישיון לתקופה של 4 חודשים.

3.

המבקש הגיש, לבית המשפט המחוזי, ערעור על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו. המבקש טען, בין היתר, כי עומדת לו הגנה של טעות בעובדה, שכן לא ידע, ולא יכול היה לדעת, כי האדם אותו הסיע הוא תושב האזור. המבקש הדגיש, כי בבית משפט השלום, בשלב הטיעונים לעונש, טען הסנגור כי המבקש לא הכיר כלל את תושב האזור, אולם, הסנגור הוטעה על-ידי כתב האישום ולא היה מודע לכך שטענה זו מקימה הגנה למבקש לפי סעיף 12א(ד)(2) לחוק. עוד טען המבקש, כי לא קוימה החובה הקבועה בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, להקריא לנאשם את כתב האישום ולהסביר את תוכנו. המבקש הוסיף וטען, כי העבירה שבה הורשע היא עבירה של אחריות קפידה, וכי לפיכך לא היה מקום לגזור עליו עונש מאסר.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ח' פיזם, והשופטים א' רזי וא' שיף) דחה את הערעור, בקבעו כי לא נפל פגם באופן בו התנהל הדיון, וכי יש לדחות את טענתו של המבקש, כי לא ידע ולא יכול היה לדעת שהנוסע הוא תושב האזור. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי המבקש הודה בעובדות כתב האישום כולן, לרבות בכך שלא בדק כי בידי תושב האזור מסמכים לפיהם הוא שוהה בישראל כדין, ובכך שהוא "הסיע את תושב האזור שלא כדין". עוד ציין בית המשפט, כי המבקש לא טען, בשלב הטיעונים לעונש, כי לא ידע ולא היה עליו לדעת שמדובר בתושב האזור, אלא טען רק שלא הכיר את האדם אותו הסיע. המבקש – כך לדעת בית המשפט המחוזי – לא עמד בנטל המוטל עליו, לפי סעיף 12א(ד) לחוק, להוכיח כי לא חשד שמדובר בתושב זר שנכנס לישראל שלא כדין.

בית המשפט המחוזי דחה גם את הערעור על חומרת העונש, בקבעו כי לאור מדיניות הענישה בכגון דא, כפי שהיא עולה מפסיקת בית המשפט העליון, העונש נוטה לקולא.

4.

כנגד פסק-דין זה של בית המשפט המחוזי עותר המבקש ליתן לו רשות לערער. הוא שב וטוען את הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, במסמכים המצורפים לה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המבקש הודה בכך שהסיע ברכבו תושב זר, מבלי שבדק כי בידיו מסמכים המעידים כי נכנס לישראל כדין. כמו כן, לא הציג המבקש בדל ראיה המצביע על כך שלא חשד בתושב הזר כי נכנס לישראל בניגוד לדין. טענתו הסתמית של המבקש – במסגרת הטיעון לעונש – כי לא הכיר את הנוסע, בוודאי אין בה די כדי למלא את החסר, או כדי להצדיק חזרה מן ההודייה.

קובע לעניין זה סעיף 12א(ד) לחוק, כי מי שהסיע ברכב תושב זר, השוהה בישראל שלא כדין עליו הראיה שהמעשה נעשה באחת מאלה :

(1) לאחר שבדק שבידי התושב הזר מסמכים, שלפיהם הוא נכנס לישראל כדין ויושב בה כדין או, לעניין עבירה לפי סעיף קטן (ג5), מסמכים שלפיהם הוא רשאי לנהוג ברכב בישראל;

(2) בנסיבות שבהן הוא לא חשד שהמדובר בתושב זר שנכנס לישראל שלא כדין, שהוא יושב בה שלא כדין, או לעניין עבירה לפי סעיף קטן (ג5), בנסיבות שבהן הוא לא חשד שהמדובר בתושב זר שאינו רשאי לנהוג ברכב בישראל.

מן האמור לעיל, עולה כי אדם שאינו מכיר את הנוסע אותו הוא מעלה לרכבו, אינו פטור מן הצורך לבדוק את מסמכיו, אלא אם כן יש בידו להראות כי בנסיבות הענין, ועליו הנטל להוכיחן, לא חשד שמדובר שתושב זר, השוהה בישראל שלא כדין.

זהירות זו, ואחריות זו, הן צו השעה וצו המחוקק והמבקש שבפנינו לא הרים ולו תחילתו של הנטל המוטל עליו, לפי איזה מן החלופות דלעיל.

אשר לעונשו של המבקש, אין לנו אלא לחזור על דבריו של בית משפט זה ברע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769:

"דברו של המחוקק וקולם של הפיגועים מחייבים את בתי המשפט לאחוז היום באמות מידה עונשיות מחמירות יותר מאלה שבהן החזיקו, לפעמים, בעבר. דברים אמורים במעשי עבירה העלולים להוליד מעשי זוועה נוראים ועל התגובה העונשית להיות חמורה וקשה. אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות".

לאור הדברים האלה, ברי כי עונשו של המבקש אינו חמור ואינו מצדיק התערבות של בית משפט זה, ב"גלגול שלישי". גם יתר טענותיו של המבקש אינן מקימות עילה להתערבות, במקרה זה.

הבקשה נדחית.