רע"פ 2291/10 שולי ולר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 6305/09, כבוד השופטים י' אלון- נשיא, ר' אבידע, ח' סלוטקי ) מיום 10.2.2010, בו התקבל באופן חלקי ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום באילת (ת"פ 1759/06, כבוד השופט א' יקואל ).

לבית משפט השלום באילת הוגש כתב אישום בו יוחסו למבקשת, אשר עבדה כמנהלת חשבונות בשני בתי מלון באילת, 10 אישומים העוסקים במגוון עבירות מרמה וגניבה, לאחר שבמספר הזדמנויות שונות מעלה בכספי מעבדיה ונטלה לכיסה סכומים בסך של 505,831.34 ש"ח ו-16,540 $. בית משפט השלום הרשיע את המבקשת על סמך הודאתה וגזר עליה מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים; מאסר על תנאי של 18 חודשים לתקופה של שלוש שנים, וקנס בסכום 100,000 ש"ח. בית משפט השלום קבע כי העבירות הינן חמורות ביותר. עסקינן בשורה של עבירות מרמה וזיוף אשר שבו וחזרו על עצמן בעזות מצח וללא כל חשש, בתכנון מוקדם, בתחכום ובתעוזה לא מבוטלים. בנוסף נקבע כי לחובתה של המבקשת יש להתייחס להיקפו הניכר של סכום הכסף שעבר לכיסה ולעובדה שבבסיס המעשים מצויה פגיעה קשה ביחסי האמון שבין עובד למעבידו. לצד זאת נקבע כי לזכותה של יש להתייחס לעברה הנקי, לנורמטיביות שבמישורי חייה האחרים, לעובדה כי סכום הגניבה יושב במלואו, להודייתה המהירה, לחרטתה הכנה, לחסכון בזמן שיפוטי יקר, להשתלבות בתעסוקה דומה במסגרת שנאותה ליתן לה הזדמנות נוספת, לחלוף הזמן מאז סיום החקירה ועד להגשת כתב האישום ולמצבה הבריאותי והנפשי. באיזון בין כלל הגורמים נגזרו עליה העונשים כפי שפורטו לעיל.

המבקשת ערערה על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר ביום 10.2.2010 קיבל את הערעור בחלקו וקבע כי יש להעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל על 18 חודשים. נקבע כי על אף שהעונש שנגזר על המבקשת אינו חמור כלל ועיקר לנוכח מעשיה החמורים, יש מקום להקל עימה במידת מה לאור עברה הנורמטיבי וגילה המבוגר, אשר ככל הנראה יקשה עליה להשתקם לאחר ריצוי עונש המאסר.

מכאן הבקשה שלפניי.

המבקשת טוענת כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה לאור שיקולי צדק לעניין חומרת העונש. לטענתה בהתחשב בנסיבות המקרה ובנסיבותיה האישיות, עונש מאסר בפועל אינו הולם את נסיבות המקרה, ועל כן ראוי לתת משקל יתר לנסיבותיה האישיות. בנוסף היא טוענת כי עשתה את מעשיה לאור חשש לחייה מפני נושים בשוק האפור וכי היא החזירה את סכומי הגניבה במלואם, על כן בית המשפט המחוזי חרג ממדיניות הענישה הראויה במקרים כאלו. בנוסף נטען כי לא ניתן משקל ראוי להמלצת שירות המבחן להטיל עליה עבודות שירות. עוד היא טוענת כי היה מקום לתת משקל יתר לעינוי הדין והשיהוי הרב בניהול ההליכים המשפטיים בעניינה, וכן לטענתה לא היה מקום לתת משקל לגורם הרתעת הרבים, כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. המקרה שלפניי אינו מעורר שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעה המבקשת. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

כמו כן, צודקת המבקשת כי הלכה היא ששופט היושב בדין וחש כי מן הצדק ליתן רשות ערעור במקרה המובא בפניו, רשאי הוא לעשות כן (ראו רע"פ 4732/02 ענת סוריפין (לביא) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.11.2002); רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 19.01.2006); רע"פ 4954/90 זמיר נ' מדינת ישראל , לא פורסם); רע"פ 6351/08 טורנהיים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.12.2008)). ברם, אין זה המקרה שלפני, בו לא סברתי כי שיקולי הצדק מקימים עילה להתערבות (ראו רע"פ 10808/06 בן יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.01.2007)). מעשיה של המבקשת הינם חמורים ביותר, ובוצעו בשיטתיות על פני תקופת זמן ארוכה תוך פגיעה קשה באמון אשר ניתן לה על ידי מעבידיה. נכון הוא שבמקרה זה ישנם שיקולים לקולה, כפי שציינו הערכאות הקודמות, ואכן בית המשפט המחוזי הלך לקראת המבקשת והפחית בעונשה. לא על נקלה תתערב ערכאת ערעור שנייה בקביעה כגון דא אשר מבוססת על אותם נימוקים אשר הובאו בבקשה אשר לפני. יתר על כן, לגופו של עניין לטעמי אין מקום להתערבות נוספת בעונש אשר נגזר על המבקשת לאור החומרה היתרה של המעשים, אשר מחייבים מתן משקל משמעותי לאינטרס הציבורי.

סוף דבר הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עימה.