רע"פ 2307/98 קריב אהוד נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם בעבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. הוא השתמש בזכותו לפי דין והודיע כי הוא מבקש להישפט בבית המשפט. כתב האישום והזמנה לדיון נשלחו למבקש בדואר רשום. ביום הדיון לא התייצב המבקש לדיון. בית המשפט הרשיעו בהעדרו וגזר עליו קנס של 350 ש"ח. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין בטענה שלא הומצאה לו כדין הזמנה למשפט. לאחר שנדחתה הבקשה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. ערכאה זו דחתה את הערעור בנימוק שמדובר בעבירה עליה חלה תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 (להלן: "התקנות"). ולפיכך אין צורך בקיומו של אישור מסירה חתום, אלא די בהוכחה כי נשלחה הזמנה וכי חלפו 15 יום מהמשלוח, בכדי להקים חזקה שהנאשם קיבל הזמנה כדין. למרות זאת, הפחית בית המשפט את סכום הקנס שהוטל על המבקש ל- 190 ש"ח.

2.בבקשה זו שב המבקש וטוען כי לא זומן כדין לדיון בבית המשפט, ולכן יש לבטל את פסק הדין שניתן כנגדו. טענתו המרכזית היא שאין די באישור על משלוח הזמנה בדואר רשום לעניין זה. לגישתו, יש אומנם מקרים בהם לא יהיה צורך בחתימת הנאשם על אישור המסירה, אך בכל המקרים, לרבות אלה שבגדרה של תקנה 44א לתקנות, יש חובה שיהיה אישור חתום על-ידי הדוור כי מסר את ההזמנה כדין. בעניינו לא הוכיחה המשיבה שקיים אישור כזה, ולכן לא עבר כלל הנטל אל המבקש להראות שלא קיבל את ההודעה.

3.רשות לערעור שני תינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). המבקש טוען שהסוגיה שהוא מעלה היא בעלת חשיבות ציבורית, משום שרשויות התביעה ובתי המשפט עשו להם נוהג פסול שלא לקיים את דרישות החוק בעניין המצאת הזמנות למשפט בעבירות תעבורה. לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר הרלבנטי הגעתי למסקנה שדינה של טענה זו להידחות. תקנות 44א - 44ג קובעות נוהל מקל להמצאת הזמנות לדין לגבי עבירות קלות יחסית המפורטות בסעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982. מטרת הנוהל המקל הוא לייעל ולפשט את סדרי ההמצאה בסוג מיוחד זה של עבירות. תקנה 44א קובעת:

"44א. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

אף מבלי לפסוק בסוגיה לגופה, ניתן לקבוע כי ההסתפקות באישור על משלוח הודעה בדואר רשום אינה מהווה על פניה נוהג פסול המחייב התערבות של בית משפט זה ומתן רשות ערעור (ראו לעניין זה: 625/97 כרמון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לפיכך לא קיימת הצדקה לרשות ערעור.

הבקשה נדחית.