רע"פ 2324/98 אהוד תירוש נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט נ' ישעיה), שדחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו בבית משפט השלום ברמלה בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות לפי סעיף 21 (ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-.

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום, לפיו נהג ברכבו בכביש ירושלים-תל-אביב, בנתיב השמאלי, תוך כדי עיון בחבילת דפים אותם הניח על הגה המכונית. המבקש הודה בהתנהגותו והעיד בבית המשפט: "עיינתי בניירות לא בצורה רציפה. התנועה התקדמה ועמדה, התקדמה ועמדה, ומתי שהתנועה עמדה הסתכלתי בניירות". על סמך דברים אלה הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות. בית המשפט זיכה את המבקש, מחמת הספק, מאישום נוסף של אי ציות להוראת שוטר, לאחר שהגיע לכלל מסקנה שטענת המבקש, לפיה לא שם לב לכך שניידת המשטרה שנסעה בסמוך לו מורה לו לעצור מתיישבת עם העובדה שדעת המבקש היתה מוסחת מן המתרחש סביבו עקב העיון בדפים. על המבקש הוטל קנס בסך 300 ש"ח.

2.המבקש ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי התנהגותו לא חרגה מהתנהגותם של נהגים אחרים, המסיטים את מבטם מן הכביש לשברירי שניות, במהלך נהיגה רציפה או עמידה בפקקים. בית המשפט דחה טענה זו, בקבעו: "מקובלת עלי הנמקתה של השופטת קמא ומסקנתה שהתנהגות כזו יש בה משום חוסר זהירות, גם אם "ההצצה" בניירות נעשתה לשבריר שניה. בעניין זה לא ברור לי מה פירוש המונח "שבריר שניה" שהרי גם המערער עצמו לא מדד את זמן ההצצה בשעון עצר."

3.בבקשה שבפני טוען המבקש, כי פסיקתן של הערכאות התחתונות מציבה סטנדרט נהיגה בלתי סביר, בהתייחסה לכל הסטת מבט מן הדרך, לכל פרק זמן, כחוסר זהירות. לעניין זה מונה המבקש שורת מצבים היפותטיים בהם הגם שנהג מסיח את דעתו מן הדרך, מסיבות שונות, לשברירי שנייה, אין לראות בכך חוסר זהירות. עוד טוען המבקש, כי ראוי לבחון את מידת הריכוז הנדרשת מנהג בהתאם לנסיונו ולמיומנותו.

4.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור בבקשה. לטענתה, קיבל בית משפט השלום את עדות השוטרת רושמת הדו"ח, לפיה:

"הבחנתי בנאשם כשהוא מחזיק על גלגל ההגה חבילת דפים שהיו מחוברים ביניהם ומעלעל בהם (עושה תנועה של העברת דפים כלפי מעלה). תשומת הלב של הנהג כמובן לא היתה מופנית אל הדרך, הראש שלו היה מורד כלפי הדפים והוא גם נסע לאט יותר משאר התנועה שגם ככה התנהלה לאט..." .

לפיכך, טוענת המשיבה, כי אין מקרהו של המבקש מעורר מקרה גבול המצריך את ההידרשות לאימרות האגב של הערכאות התחתונות בדבר הסטת תשומת לבו של נהג מן הדרך לשניות ספורות או לשבריר שניה. לעניין זה מציינת המשיבה, כי הגם שהתנהגותו של המבקש אינה מן החמורות ( לעניין זה מוסיפה המשיבה, כי נראה כי הדבר בא לידי ביטוי אף בקנס שהוטל על המבקש) הרי עדיין מדובר בבירור בנהיגה בחוסר זהירות.

5.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. ביסוד הרשעתו של המבקש עומדת קביעה עובדתית, לפיה נהג המבקש בכביש בין עירוני, במסלול השמאלי, תוך עיון בערימת דפים, ונסע במהירות איטית, ביחס למהירות התנועה סביבו. התנהגות זו מתוארת, הן על ידי השוטרת שרשמה את הדו"ח והן על-ידי המבקש, כהתנהגות נמשכת. בנסיבות אלו, קביעתן של הערכאות התחתונות, כי המבקש נהג בחוסר זהירות, היא קביעה המעוגנת כדבעי בעובדות המקרה ואין היא מצריכה דיון בשאלות ההיפותטיות המדוקדקות והסבוכות שמעורר המבקש או באמרות אגב של הערכאות התחתונות. לפיכך, כשל המבקש בנסיונו להוכיח את דבר קיומה של עילה לקיום ערעור שני בבית משפט זה, בהתאם לכללים הנקוטים בידינו (וראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

הבקשה נדחית.