רע"פ 2341/98 מרקו בן לולו נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד הנשיא א. לרון והשופטים: י. בנאי ונ. הנדל) בע"פ 7032/98, בו נדחה ערעורו של המבקש על חומרת העונש שהוטל עליו.

1.המבקש הורשע, על פי הודאתו, בבית משפט השלום באילת בעבירה של החזקת סם בכמות מסחרית ובסחר בסם מסוכן מסוג הרואין. בגין עבירות אלה נגזר על המבקש מאסר בפועל של 14 חודשים. בנוסף, הופעל כנגד המבקש מאסר על תנאי של 10 חודשים שהיה תלוי ועומד. נקבע, כי המבקש ירצה תקופת מאסר כוללת של 24 חודשים.

2.המבקש ערער על חומרת העונש שהוטל עליו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. נימוקו המרכזי של המבקש, שלא יוצג על ידי עורך דין, היה כי בגזירת עונשו הופלה לרעה בהשוואה לעבריינים אחרים שנעצרו יחד עימו לאחר שהופללו על ידי סוכן משטרתי. נטען, כי בית המשפט הקל בעונשם של אותם עבריינים אך החמיר עם המבקש. בנוסף, הדגיש המבקש את נסיבות חייו הקשות, את ניסיונו להיגמל מסמים וביקש את סיועה של המערכת בשיקומו. בית המשפט (כבוד הנשיא א' לרון והשופטים: י. בנאי ונ. הנדל), דחה את ערעורו של המבקש, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. נקבע, כי בגזירת העונש נתן בית משפט השלום את דעתו לנסיבות העבירה מחד גיסא, ולהרשעותיו הקודמות של המבקש מאידך גיסא. בהתאם, נקבע כי העונש שהוטל על המבקש אינו חמור באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור זו. לבקשתו, ולאור אופי העבירות בהן הורשע, מונה למבקש סנגור. בא כוחו של המבקש סומך את בקשת רשות הערעור על שורה של טיעונים: ראשית, נטען כי למבקש נגרם עיוות דין בשל העדר ייצוג בערכאות דלמטה. נטען, כי אף בהעדר חובה למנות למבקש סנגור, היה מקום לעשות כן על מנת למנוע עיוות דין; בהמשך נטען, כי הפעלת עונש המאסר על תנאי כנגד המבקש היתה שלא כדין. נטען, כי מפרוטוקול הדיון בפני בית משפט השלום עולה, כי לא הוגש לבית המשפט העתק של פסק הדין שבגינו הופעל עונש המאסר על תנאי. זאת, בניגוד להוראת תקנה 4 לתקנות העונשין (מאסר על תנאי), תשמ"ה1985-. בנוסף נטען כי לא הוכח שגיליון הרשעותיו הקודמות של המבקש הוגש לבית המשפט. טענה נוספת מתייחסת לאפליה של המבקש בהשוואה לשאר העבריינים שנעצרו עימו באותו מבצע משטרתי. המבקש חוזר על הטענה לפיה הופלה לרעה בגזירת דינו בהשוואה לשאר העבריינים שנעצרו באותו מקרה. טענתו האחרונה של המבקש היא כי הרשעתו התבססה על פעולתו של סוכן מדיח (עבריין שהיה חברו של המבקש). נטען, כי יש לבחון מחדש את ההלכה בכל הנוגע להרשעה במקרים מסוג זה.

4.המשיבה דוחה את טענותיו של המבקש ומתנגדת למתן רשות ערעור. לטענתה, אין במקרה זה כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בהחלטתן של הערכאות קמא. המשיבה מציינת בתשובתה, כי לא היתה חובה למנות למבקש סנגור (סעיף 15(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-). בנוסף, נטען כי המבקש לא הופלה לרעה בגזירת עונשו בהשוואה ליתר העבריינים שנעצרו על ידי המשטרה. בהקשר זה נטען, כי העובדה שעם המבקש נעצרו אנשים נוספים באותה פעולה משטרתית אינה מחייבת כי ייגזר עליהם עונש דומה בהעדר קשר ענייני כלשהו ביניהם. בתשובתה המשלימה הוסיפה המשיבה וציינה כי בפועל לא היתה כל אפליה בין המבקש לבין יתר העצורים, שכן על שאר העצורים הוטלו עונשים דומים לזה של המבקש (יצוין, כי המשיבה לא המציאה העתק מפסקי הדין של נאשמים אלו). לבסוף, דוחה המשיבה את הטענה בדבר הפעלה שלא כדין של עונש המאסר על תנאי. המשיבה מציינת כי העתק מפסק הדין שבגינו הופעל המאסר על תנאי, הוגש לבית משפט השלום כנדרש.

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. הלכה פסוקה היא, שבית משפט זה אינו מתערב בעונש שפסקו הערכאות הקודמות, למעט במקרים חריגים, שמקרה זה אינו נמנה עליהם (וראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)). הבקשה, המתמקדת בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אינה מעלה שאלה משפטית, חוקתית או ציבורית, המצדיקה מתן רשות ערעור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). גם לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. המבקש הודה בביצוע העבירות בהן הורשע. עונשו נגזר עליו תוך התחשבות בנסיבות הרשעתו ובחומרת מעשיו. נחה דעתי, כי אין ממש בטענת המבקש בכל הנוגע לאפליה בינו לבין שאר העבריינים שנעצרו באותו מבצע משטרתי. גם בטענתו של המבקש בדבר הפגם שנפל בהפעלת עונש המאסר על תנאי, עליה חולקת המשיבה, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בהקשר זה יפים דבריו של השופט מלץ ברע"פ 72/89 אלי קדם נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"יצויין, כי גם אילו הייתי מוצא במקרה זה פגם דיוני, לא [ה]יה בכך כדי לקבל בקשה זו. אמות המידה לצורך מתן רשות ערעור הן שונות מאשר אמות המידה המנחות ערכאת ערעור. משגה דיוני אשר די בו כדי לבטל את הדיון בערכאה ראשונה, אין בו, בדרך כלל, כדי להקנות רשות ערעור".

בנסיבות אלה, דין הבקשה להדחות.