רע"פ 7472/08 רמי ארביב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום ברמלה (פ 3272/05) בגין עבירה של התפרצות לבנין שאינו משמש למגורים בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 407(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של ניסיון גניבה, לפי סעיפים 384 ו-25 לחוק העונשין; ועביר של החזקת כלי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, נטען כי בתאריך שאינו ידוע למשיבה עובר ליום 5.5.2003, הצטיידו המבקש ונאשם נוסף (להלן: השניים או שניהם ) במשאית מנוף לשם העמסת גנראטור. ביום 5.5.2003 בשעה 19:00 או בסמוך לכך, התפרצו שניהם למתקן ביוב ביישוב יד רמב"ם בכך שחתכו באמצעות מגזרי תיל את הגדר המקיפה את המתקן וכן חתכו מנעול תלי אשר סגר את דלת הכניסה למתקן. נטען כי השניים ניסו לגנוב ממתקן הביוב גנראטור בשווי 30,000 ש"ח, ולהעמיסו על משאית המנוף בה הם הצטיידו, אלא שסיירת אבטחת המקום קטעה את פעולת הגניבה ומנעה מהשניים להשלימה.

ביום 2.5.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת נ' קפלינסקי ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום המתוקן, זאת על פי הודאתו. יוער כי המבקש הודה על בסיס הסדר טיעון אליו הגיע עם המשיבה, לפיו הוא הודה בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום המתוקן, והמשיבה מצידה לא התנגדה לשליחתו לשם קבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו, כל זאת מבלי להגיע להסדר לגבי סוג או חומרת העונש, שכן הצדדים הסכימו לבדוק את הנושא לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן. ואכן, מתן גזר הדין נדחה לשם קבלת תסקיר שירות המבחן.

ביום 19.12.2007 גזר בית משפט השלום (כבוד השופטת ז' בוסתן ) על המבקש שמונה חודשי מאסר בפועל שהיוו הפעלת מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד הנאשם בתיק אחר, וכן שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בחופף. עוד גזר בית המשפט על המבקש קנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו וכן שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה בה הורשע. בית המשפט לא ראה לנכון לכבד את הסדר הטיעון העונשי עליו הסכימו הצדדים, זאת לאור עברו הפלילי של המבקש, העובדה כי אינו לוקח אחריות מלאה על ביצוע העבירות נשוא כתב אישום זה כעולה מתסקיר שירות המבחן וכן לאור חומרת העבירות שנעברו תוך תכנון, תעוזה ובצוותא חדא.

יצוין כי ביום 16.1.2008, לאור בקשת המשיבה ובהסכמת המבקש, תוקן גזר דינו של המבקש בעניין המאסר המותנה שהופעל, שכן המשיבה הגישה מאסר על תנאי שגוי, שניתן בעניינו של הנאשם הנוסף. מספר חודשי המאסר על תנאי היה אמנם זהה, אך מספר ההליך תוקן וכעת הופיע כתיק פ 1038/01.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 228-02-08).

ביום 14.7.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא השופטים א' טל ו ז' כספי והשופט מ' פינקלשטיין ) את הערעור בקובעו כי בית משפט השלום, בניגוד לנטען, לא התעלם בגזר דינו מהסדר הטיעון אליו הגיעו המבקש והמשיבה, אלא החליט שלא לכבדו, ובצדק, זאת בעיקר לאור תסקיר המבחן בעניינו של המבקש אשר לפיו הוא אינו לוקח אחריות מלאה על ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום וכן לאור העובדה כי המבקש לא הסתמך על הסדר זה בעת שהודה באישומים המיוחסים לו בכתב האישום. בית המשפט הדגיש את העובדה כי הארכת מאסר על תנאי, להבדיל מהפעלתו, מחייבת קיומן של נסיבות מיוחדות, כאלה שלא מתקיימות בעניינו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי עצם עיונו של בית משפט השלום במאסר על תנאי שגוי משמעו הפרת התנאי הבסיסי הקבוע בסעיף 4 לתקנות העונשין(מאסר על תנאי), התשמ"ה-1985 (להלן: תקנות העונשין ) לפיו חובה על בית המשפט לעיין במאסר על תנאי שתלוי ועומד כנגד נאשם עובר לגזירת דינו, הפרה אשר יש בה כדי להביא לביטול גזר הדין. בנוסף טוען המבקש כי הנמקתו של בית המשפט המחוזי בעניין כיבוד הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים חורגת מהמבחנים שנקבעו בפסיקה. זאת ועוד, טוען המבקש כי הייתה לו ציפייה והסתמכות על הסדר הטיעון לעניין העונש עת שהודה בעובדות כתב האישום המתוקן. עוד טוען המבקש כי היה על המשיבה להגן בשלב הערעור על הסדר הטיעון אליו הגיעה עימו ולא לטעון נגדו, כפי שעשתה בבית המשפט המחוזי. לבסוף, מציין המבקש את שיקול חלוף הזמן מיום ביצוע העבירה ועד ליום מתן גזר הדין כשיקול להארכת המאסר על תנאי במקום הפעלתו.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן כי העונש שהושת עליו הוא סביר בנסיבות המקרה ואינו חורג מנורמת הענישה הנהוגה. עוד מוסיפה המשיבה כי לגופו של עניין מדובר בשאלת יישום ההלכה בנוגע לכיבוד הסדרי טיעון במקרה הנוכחי, שאלה אשר אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור, ועל כל מקום צדק בית המשפט עת שחרג מההסדר. לבסוף מדגישה המשיבה את העובדה כי המבקש הסכים לתיקון גזר הדין בעניין המאסר המותנה, ועל כן אין בטענתו בעניין זה כל בסיס.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירות חמורות מאוד. הצדדים אמנם הגיעו להסדר טיעון לעניין העונש בסופו של יום, שכלל 440 שעות של שירות למען הציבור ומאסר מותנה, אולם ברי כי ידו של בית המשפט אינה כבולה להסדר זה. בית משפט השלום שקל את מכלול השיקולים הרלוונטיים בעניינו של המבקש, לרבות הסדר הטיעון, חלוף הזמן והעובדה שהמבקש שומר על יציבות תעסוקתית מחד, וחומרת העבירות ועברו הפלילי של המבקש מאידך, אולם הגיע לכלל מסקנה שלא ראוי לכבד את הסדר הטיעון לעניין העונש ומסקנתו זו מקובלת עליי. זאת ועוד, לעניין טענתו של המבקש בדבר הפרת התנאי הבסיסי הקבוע בסעיף 4 לתקנות העונשין, הרי שהעורר הסכים לתיקונו של פסק הדין מבלי להעלות טענה זו, תוסיף לכך את העובדה שכבר נפסק כי טענה כזו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (ראו רע"פ 2341/98 בן לולו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.11.1998)).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.