רע"פ 2362/06 חברת ה.ב.א-עבודות גמר בע"מ נ. מדינת ישראל

1.מ בקש 2, חורי אמיל, כיהן כמנהל בחברת ה.ב.א-עבודות גמר בע"מ, היא המבקשת 1, והיה אחראי, בין היתר, על ניהול פנקסי החשבונות שלה. כנגד המבקשים הוגש כתב אישום לבית-המשפט השלום בנצרת, בו נטען כי מבקש 2 רכש מאחרים חשבוניות מס שלא כנגד תמורה למתן שירות או אספקת טובין. המבקשת 1 כללה חשבוניות אלו בפנקסיה כהוצאות בגין תשלום לקבלני משנה, וכך הקטינה את סך הכנסתה החייבת לשנת המס 1997.

2.בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית-המשפט את המבקשים בעבירות לפי סעיפים 220 (1)(2)(4)(5) ו-224א לפקודת מס הכנסה. למבקשת 1 נגזר קנס בסך 200,000 ש"ח, ואילו למבקש 2 נגזרו 12 חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח. בית-המשפט ציין, כי במסגרת שיקוליו לעניין העונש נבחנו חומרתן של עבירות המס בהן חטאו המשיבים, הקושי הכרוך בגילוי עבירות אלו, הרשעתו הקודמת של המבקש 2 בעבירה שעניינה אי הגשת דוחות מע"מ, מחד, והזמן שחלף מאז ביצוען של העבירות, מאידך.

3.המבקשים ערערו כנגד פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת, בטענה כי כלל לא ביצעו עבירה על פי חוקי המס. לדבריהם, לשם ניכוי הוצאות, אין צורך בהצגת חשבוניות מס, אלא די לכמתן. כן סברו הם כי לא הוכח קיומו של יסוד נפשי אצל המבקש 2, וכי לא ניתן משקל ראוי לסתירות בין העדויות השונות. השגותיהם כנגד הכרעת-הדין נדחו, לאור קביעת בית-המשפט כי הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית מעוגנת כדבעי בחומר הראיות. בית-המשפט דחה אף את ההשגות כנגד גזר הדין.

4.כעת עותרים המבקשים כי תינתן להם רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, בטענה כי שגה בקביעתו כי הערעור עסק בשאלות מהימנות גרידא, שהרי הערעור עסק גם בשאלות משפטיות, ובהן סתירות לכאוריות באשר לאופן התשלום עבור החשבוניות הפיקטיביות. כן שבים ומעלים המבקשים טענות שהעלו בפני בית-משפט קמא, ולבסוף מטעימים הם כי העונש שהושת עליהם חמור מכפי הדרוש, וכי עניינם מעלה שאלה משפטית כללית בסוגיית מדיניות הענישה הנוהגת בשיטתנו.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במקרים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר עניינו של המבקש, ויש בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. יתרה מזאת, בקשתם של המבקשים היא למעשה כי בית-משפט זה יתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וזאת, כידוע, לא ייעשה על ידי ערכאת ערעור, אלא במקרים חריגים, ומקל וחומר שלא בידי ערכאת ערעור שנייה (ראו ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1)551, 555-556; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל ,

פ"ד מט(1) 2, 17-18). ובאשר לעונש, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה לא די בה, בדרך כלל, להרשות ערעור לפני בית משפט זה (רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל ; רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה ; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל ; רע"פ 4938/98 חליל נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל ; רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל ). כך או כך, עיון בגזר הדין מלמד, כי העונש שהושת על המבקשים הנו פרי איזון נכון של כלל הנסיבות הצריכות לעניין, ובהן גם אלו עליהן הצביעו המבקשים בבקשתם.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.