רע"פ 2392/05 סאמר סלימאן נ. מדינת ישראל

1.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו נדחה ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום, אשר השית על המבקש עונש של 45 ימי מאסר בפועל.

2.ביום 15.04.04 הוגש בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום כנגד המבקש (ת"פ 2193/04). על פי האישום הראשון, הסיע המבקש ביום 02.04.03 שני שוהים בלתי חוקיים ממעלה אדומים במטרה להביאם למחסום בית לחם. על פי האישום השני, הסיע המבקש ביום 14.01.04 שוהה בלתי חוקי אחר ממחסום שועפת במטרה להביאו למודיעין. בית משפט השלום (כב' השופט ר. שטראוס) הרשיע את המבקש על יסוד הודאתו, וגזר עליו עונש של חמישה חודשי מאסר, מתוכם 45 ימי מאסר בפועל. בגזר דינו הדגיש בית המשפט כי לא החמיר עוד בעונשו של המבקש, מאחר שחלפו שנתיים מיום ביצוע העבירה הראשונה, וכן משום שזו הרשעתו הראשונה בעבירות על חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

3.המבקש ערער על גזר הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 8923/04), והעלה שתי טענות מרכזיות: לעניין האישום הראשון נטען, כי במהלך האירוע אולץ המבקש לנסוע דרך שטחי מדינת ישראל בשל חסימת הכביש בו נסע על ידי מחסום צה"ל. לעניין האישום השני נטען, כי על פי בדיקה שערך המבקש לאחר מתן גזר הדין נמצא כי הנוסע בהקשר לאישום זה, הינו למעשה שוהה חוקי. לצורך ביסוס טענה זו הציג בא כוחו של המבקש מכתב מעורך דינו של אותו אדם בו צויין כי מאחר שבירור משפטי בעניינו של אותו אדם התעכב בשל שביתת בתי המשפט, יש לראות באותו מכתב כמעין צו זמני המונע את גירושו של אותו אדם מן הארץ. צו ביניים האוסר את הגירוש ניתן כחצי שנה לאחר מכן, ביום 07.06.04, על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. לדברי המבקש, לא ניתנה לו הזדמנות להעלות טענות אלו בבית משפט השלום.

4.בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא ד. חשין וכב' השופטים מ. שידלובסקי-אור וע. חבש) דחה את הערעור. בפסק הדין נקבע בין היתר, כי מכתב מטעם עורך הדין אינו יכול לשמש אסמכתא כחוק לשהיית אותו אדם בישראל. צו הביניים, המונע את הגירוש, ניתן רק כחצי שנה לאחר ביצוע העבירה הנדונה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי במתן גזר הדין בידי בית משפט השלום נשקלו היטב כל נסיבות המקרה ואין מקום להתערב בהיקף העונש שנגזר. על פסק דינו של בית המשפט מוגשת בקשת רשות ערעור זו.

5.בהליך זה מתמקד המבקש בטענות לעניין האישום השני. לדבריו, במהלך הנסיעה טען בפניו הנוסע כי הוא שוהה בארץ באופן חוקי. משכך, לא ניתן לקבוע כי נתגבשה אצלו מחשבה פלילית. כן מתייחס המבקש לנסיבותיו האישיות ומציין כי בנו עבר לאחרונה ניתוח, ורופאיו קבעו כי הוא זקוק להשגחה מצד הוריו. הוא מוסיף וטוען כי הוא מטפל באביו החולה, בן ה-73.

6.דין הבקשה להידחות משאין היא עונה לתנאים הנדרשים לצורך מתן רשות ערעור בערכאה שלישית. ראשית ייאמר, כי לטענת המבקש כי לא נתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לעבירה לענין הסעתו של השוהה הבלתי חוקי, ברי כי טענה זו אין לה מקום נוכח הודייתו של המבקש בעבירה, הטומנת בחובה גם הודאה ביסוד הנפשי הנדרש (השווה רע"פ 10556/03 סעדיה נ' מדינת ישראל ). אשר לחומרת העונש שנגזר, הלכה היא מלפנינו כי חומרת העונש כשלעצמה אינה עניין המצדיק, דרך כלל, בחינה חוזרת בערכאה שלישית, אלא במקרים חריגים ומיוחדים שאין מקרה זה בא בגדרם (רע"פ 6896/04 גת נ' מדינת ישראל ; רע"פ 7862/96 חיים נ' מדינת ישראל ; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל ). המבקש אף לא הצביע על שאלה כללית כלשהי החורגת מהמקרה הפרטני שלפנינו שיש בה כדי להצדיק דיון בערכאה השלישית (רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל ; בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ).

ייאמר, מעבר לנדרש, כי עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בסוג זה של עבירות. אנו מצויים בתקופה בה יש להחמיר בענישה המתייחסת למצבים האוצרים בתוכם, לא אחת, סיכונים פוטנציאליים לביצוע או לסיוע למעשי טרור שמטרתם לפגוע פגיעות בנפש בתושבי ישראל. החשש מפני שימוש בשוהים בלתי חוקיים לצורכי סיוע למעשי טרור הוא בבחינת סיכון ידוע ומוכר. לאור זאת, רק עונש מרתיע עשוי להשיג את תכלית החקיקה המבקשת למנוע שהייה בלתי חוקית בארץ על הסכנות שהיא כורכת עימה (רע"פ 5198/01 חטיב נ' מדינת ישראל , פד"י נו(1) 769). על רקע תכלית זו ונוכח מדיניות הענישה המקובלת, אין העונש שנגזר חמור כל עיקר; לא כל שכן, משמדובר בשני אישומים שונים הנוגעים לשתי פרשות שונות שכל אחת מצדיקה ענישה לעצמה.

על יסוד האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

המבקש יתייצב לריצוי מאסרו ביום 15.5.05 בבית משפט השלום בירושלים, עד השעה 12:00.