רע"פ 2449/07 יעקב עפרוני נ. מדינת ישראל

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"פ 071773/03 (כבוד השופטת ד' ברלינר ,

כבוד השופט

ז' המר וכבוד השופטת י' שיצר )

מיום 29.8.04 ועל פסק דינו המשלים מיום 30.12.04

וכן על החלטות בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא השופט ז' המר ) בתיק הנ"ל מיום 7.2.07 ו-20.2.07.

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של איום לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); וכן עבירה של הכשלת הליך משפטי לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 31.5.00, בשעות הערב, התקשר המבקש למתלונן ואיים עליו, כי אם תוך 7 ימים לא יבטל תלונה במשטרה שהלה הגיש נגדו וכן תביעה שהגיש כנגד אמו, יפגע בו פגיעה פיזית. זאת, בכוונה להפחידו.

עוד נטען בכתב האישום, כי למחרת, בצהרי היום, נפגש המבקש עם חברו של המתלונן וחזר באוזניו על האיום כנגד המתלונן. המבקש ביקש מהחבר להעביר את דבריו למתלונן וזאת, במטרה להפחידו ולגרום לו לבטל את התלונה ואת התביעה ובכך להכשיל הליך שיפוטי.

בהכרעת דינו מיום 10.9.03, קבע בית-משפט השלום (כבוד סגן הנשיא השופטת ז' הדסי-הרמן ) כי הוא שוכנע מעל לספק סביר, כי המבקש אכן איים על המתלונן ולפיכך הרשיע אותו בעבירת האיום. כמו-כן, קבע כי המבקש עבר את עבירת ניסיון לשיבוש הליכי משפט המיוחסת לו בכתב האישום והרשיע אותו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. בית-המשפט גזר על המבקש עונש מאסר על-תנאי למשך 18 חודשים, מתוכם 6 חודשים יהיו לריצוי בפועל והם ירוצו בעבודות שירות על פי חוות דעתו של הממונה לעבודות השירות (להלן: הממונה ). יתרת 12 החודשים תהא על תנאי לתקופה של 3 שנים, והתנאי הוא כי לא יעבור כל עבירה שיש עימה אלימות או עבירת איומים או עבירת שיבוש עשיית משפט. כמו-כן, גזר קנס בסך של 2500 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתם.

על הכרעת דין זו הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 26.11.03.

בפסק-דינו מיום 29.8.04, מחק בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' ברלינר, כבוד השופט ז' המר וכבוד השופט ת י' שיצר )

את הערעור מכוח סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), היות והמערער לא התייצב לדיון. בית-המשפט הדגיש כי למערער נשלחה הזמנה כדין אולם הלה עזב את הכתובת אותה מסר בהודעת הערעור.

ביום 30.12.04, ניתן על ידי בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק דין משלים לפיו, המאסר ירוצה מאחורי סורג ובריח. בית-המשפט ציין, כי המערער לא התייצב לבית-המשפט לאורך כל הדרך, כלשונו, ומאז דחיית ערעורו בשל אי הופעתו, נעשו מאמצים לאיתורו ללא תוצאות. עוד הוסיף, כי המערער אף לא התייצב בפני הממונה על עבודות השירות.

ביום 10.1.07, הגיש המבקש בקשה לקביעת הערעור לשמיעה. בהחלטתו מיום 7.2.07, קבע בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ז' המר ) כי המבקש יוזמן על ידי הממונה באמצעות בא-כוחו. עוד ציין, כי בית-המשפט נהג עימו באורך רוח ודחה את הדיון מספר פעמים. ההזמנות, למעט אחת, נשלחו אל הכתובת שצויינה על ידי המבקש בהודעת הערעור, ובנוסף, פעם אחת, נשלח זימון גם לתיבת הדואר שצויינה על ידו. המבקש יצא מן הארץ, לאחר שקיבל לבקשתו עיכוב ביצוע, מבלי להודיע לבית-המשפט. אין הצדקה לביטול פסק הדין. יחד עם זאת, קבע, כי בשל עמדת המשיבה המסכימה לביטול חלקי של פסק הדין על ידי מתן אפשרות נוספת לריצוי המאסר בעבודות שירות, ייקבע דיון ליום 1.3.07.

ביום 19.2.07, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בהחלטתו מיום 20.2.07, קבע בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ז' המר ), כי יש לבטל את פקודת המאסר שהוצאה לפי החלטה מיום 30.12.04. זאת, לאור החלטתו מיום 7.2.07 להפנות את המבקש לממונה על עבודות השירות.

על החלטה זו, על ההחלטה מיום 7.2.07 וכן על פסק הדין המוחק את הערעור כמו גם פסק הדין המשלים אותו, הגיש המבקש ביום 22.2.07 בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 1740/07).

בהחלטתו מיום 1.3.07, חזר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו ( כבוד סגן הנשיא השופט ז' המר, כבוד השופט ת י' שיצר וכב' השופטת י' שבח ), על ההשתלשלות העובדתית וציין כי לאחר מספר ישיבות בהן לא התייצב המבקש, נמחק ערעורו ביום 29.8.04. הואיל ומחיקת הערעור הותירה את המצב בעינו, קרי, ריצוי המאסר בדרך של עבודות שירות, הורה בית-המשפט בשעתו שהממונה יזמן את המבקש אליו. ברם, לא היתה התייצבות אצל הממונה ונקבעו לכך מספר ישיבות כדי לזמן את המבקש לבית-המשפט ואף הוצאו נגדו מספר צווי הבאה. היות והמבקש לא התייצב ולו לישיבה אחת והתקיימו 5 ישיבות מאז מחיקת הערעור ובמקביל נעשו מאמצים לאיתורו-הורה בית-המשפט על מחיקת הערעור כאמור וכי המבקש ירצה את עונשו במאסר בפועל. עוד הוסיף, כי גם בהחלטה מיום 7.2.07, לאחר בקשותיו של המבקש לבטל את פסק הדין ולשמוע את הערעור מחדש, נהג בית-המשפט באורך רוח והפנה אותו בשנית לממונה ונקבע דיון נוסף. המבקש ביקש לדחות את מועד הדיון, אולם בקשתו נדחתה. המבקש גם לא התייצב אצל הממונה. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין הצדקה לדחייה נוספת. בית-המשפט קבע, כי המבקש מנע במו ידיו, כלשונו, את האפשרות לביצוע המאסר בעבודות שירות ולפיכך הורה על מאסרו בפועל לאלתר.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

יוער, כי בא-כוח המבקש ביקש לאחד את שתי בקשות רשות הערעור ולדון בהן בצוותא, כאשר גדר המחלוקת מצטמצמת לאופן החלת הוראת סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי.

בבקשה שלפניי טוען בא-כוח המבקש, כי בית המשפט נתן פסק דין בהעדרו המורה על מחיקת הערעור ולאחר מכן השלים את פסק הדין בהחלטה שבה המיר את עבודות השירות שנגזרו עליו למאסר בפועל, אף זאת בהעדרו. הן פסק-הדין והן ההחלטה לא הומצאו לו. המבקש שהה בחו"ל ובשעתו לא היה מיוצג על ידי עורך דין. לטענתו, שגה בית-המשפט המחוזי בסוברו כי דין משלוח הזמנה כדין קבלת הזמנה וכי בשל כך שהגיש ערעור, מחובתו להתעכב בארץ. עוד ציין, כי לא היתה מוטלת על המבקש כל חובה לרבות חוקית, לפיה, משעניינו תלוי ועומד בבית-המשפט עליו להודיע לבית-המשפט על נסיעתו לחו"ל. שגה בית-המשפט המחוזי עת ביטל באופן חלקי את פסק הדין ולא הורה על ביטול מלא של פסק הדין. משניתן פסק דין המוחק את הערעור על ידי הרכב מלא, הרי שעל ביטול ו/או קיום המחיקה יכול להורות רק אותו הרכב ולא שופט אחד מתוך המותב. זאת ועוד, חוק סדר הדין הפלילי לא מכיר בהליך מחיקת ערעור, בהעדר הופעה, אף אם הוזמן כדין. בפני בית המשפט עומדת אפשרות רק לדון בערעור שלא בפניו ולחילופין להוציא צו הבאה. אשר על כן, קמה למבקש הזכות לבקש את ביטול פסק הדין ולהשמיע את דברו בבית-המשפט.

מנגד, תומכת בא-כוח המשיבה בהחלטה של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור הן משום שהבקשה לא מגלה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" והן לגופם של דברים. לטענתה, הערעור הוגש בחודש נובמבר 2003 וניתן עיכוב ביצוע לעונש. לאחר הגשת הערעור נעלמו עקבותיו של המבקש והוצאו נגדו צווי הבאה. ברם, הדבר לא הועיל. המבקש עזב את הארץ למשך תקופה של שלוש שנים, שעה שלא ניתן היה לאתרו. ההרכב שאמור היה לדון בערעורו דחה את הערעור מכוח סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי בשל אי התייצבותו. המבקש בשעתו לא טרח להתייצב אצל הממונה. בית-המשפט נאות לקיים בקשתו לריצוי עונש בעבודות שירות גם בשנת 2007, עם שובו. חרף זאת, המבקש לא התייצב אצל הממונה.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 ). עניינו של המבקש נדון כבר בפני שתי ערכאות. הכרעת הדין של בית-משפט השלום מבוססת על העדויות שנשמעו בפניו ואינני מוצא כל דופי בהליך שהתנהל ובמסקנות שהוסקו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדוחה את הערעור עקב אי התייצבות המבקש מעוגן בחוק ונובע מאופן התנהלותו של המבקש. מטעם זה בלבד, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להדחות.

סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי מקנה לבית-המשפט שיקול דעת כיצד לנהוג בערעור, שעה שהמערער לא התייצב לדיון, ולפיו:

"הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין; אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית המשפט לדון בערעור שלא בפניו, או אם המערער הוא שלא התייצב- לדחות את הערעור מטעם זה בלבד".

עם זאת, הסמיך המחוקק את בית-המשפט לבטל את ההחלטה בדבר דחיית הערעור לאחר ששוכנע כי היתה סיבה מוצדקת לאי-הופעת המערער לדיון (סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי). הווה אומר, כי הסבריו של המבקש לאי התייצבותו אמורים להניח את דעתו של בית-המשפט ואם לא כן, בדין רשאי בית המשפט לדחות את ערעורו. ודוק; "רשאי" משמעו –לא חייב. במקרה דנא, בית-המשפט המחוזי נקט בלשון "מחיקה", וביסס את החלטתו על סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי. לשון אחר, בית-המשפט המחוזי נקט בהליך של דחייה. צא וראה, כי בפסק דינו המשלים מיום 30.12.04, קבע בית-המשפט, מיניה וביה, כי "בתאריך 29.8.04 דחינו את ערעורו של המערער של (טעות במקור-ס.ג) בשל אי הופעתו". בהחלטתו מיום 1.3.07, ציין בית המשפט כי המבקש פנה בבקשות לביטול פסק הדין ולשמיעת הערעור מחדש. ביום 10.1.07, קבע בית-המשפט המחוזי כי אין הצדקה לביטול פסק הדין. במילים אחרות, בית המשפט המחוזי הפעיל את סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי ולא שוכנע כי התקיימו נסיבות מצדיקות לאי התייצבותו של המבקש. חרף זאת, בהסכמת המשיבה הורה על ביטול חלקי של פסק הדין, ככל שהוא מתייחס לעניין העונש. העולה מכך הוא, שעל פני הדברים נראה כי בית-המשפט המחוזי מילא אחר מצוותו של סעיף 208 וכן סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי ועל כן לא נפל פגם בהליכים שהתקיימו בפניו. שותף אני לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה בית-המשפט נהג עם המבקש באורך-רוח. אכן, למבקש קמה הזכות לבקש ביטול פסק הדין המורה על דחיית הערעור מכוח סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי. ברם, עליו להעלות טעמים מוצדקים לדבר ולהגיש את הבקשה במועד שנקבע בחוק. דא עקא, המבקש לא עמד בדרישות אלו. אוסיף, כי טענת המבקש בנושא ההזמנה לדין לאו טענה היא. המבקש הוא אשר יזם את הליכי הערעור ונתן את כתובתו להמצאת כתבי בי-דין. עצם העובדה שהמבקש סיכל במעשיו יכולת לקבל את ההזמנה לדין אין בה לטעמי כדי לזכותו בדבר. המבקש הוזמן כדין לשמיעת ערעורו ואם חל שינוי בכתובתו, מוטלת עליו החובה לעדכן אותה. המבקש היה מודע לכך שיוזמן לדיון לשמיעת ערעורו ולא עשה דבר. מטעם זה, סבורני, כי אין למבקש על מי להלין, אלא על עצמו. העולה מהמקובץ, כי אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ויש להשאירה על כנה.

זאת ועוד. בית-המשפט המחוזי החליט למחוק כאמור את הערעור בלא לדון בו שלא בפניו, מחמת אי התייצבותו של המבקש. בית-המשפט נקט כאמור בלשון מחיקה. בא-כוח המבקש טוען כי הליך זה אינו מוכר במשפטנו, ככל שנוגע להליך הפלילי ואשיבנו כך: בית משפט זה נדרש לא אחת לנושא. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ 639/84

ארנון דגני נ' מדינת ישראל, פ"די מ (2) 1 (להלן: ע"פ 639/84), בעמ' 3,

אשר נוסחו כהאי לישנא:

"התשובה תלויה, לדעתי, בנסיבות אי-התייצבותו של המערער. בנסיבות מסוימות ניתן לראות מחיקת ערעור בשל אי התייצבות כעניין טכני, שאינו מונע חידוש הדיון (ע"א 7/59 פרושנסקי ואח' נ' תיק,

פ"ד יג 832, פ"ע לט 373;ע"פ 542/77 ברנד נ' מדינת ישראל,

פ"ד לב (1) 277)...בנסיבות מסוימות רשאי בית-המשפט לראות באי- התייצבותו של מערער לדיון משום גילוי דעתו לחזרתו בו מן הערעור שהגיש, כפי שהוא זכאי לעשות לפי סעיף 306 לחוק. חזרה מן הערעור כמוה כביטולו וכסיום הדיון בו (ע"פ 1/70 סקוט נ' מדינת ישראל , פ"ד כד (1) 589, בעמ' 590 מול אות השוליים ז. ע"פ 247/66 סעדה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כ (4) 32). ותוצאתה של ההחלטה במקרה זה היא מעשה-בי-דין, ופסק הדין של בית המשפט קמא נשאר על מכונו בתורת פסק דין סופי. במקרה זה אין סמכות, לא לבית המשפט ולא כל שכן לרשם, להורות על חידוש הדיון בערעור. השאלה היא איפוא, אם, במקרה הנדון, התקיימו נסיבות, המצדיקות מסקנה שהמערער חזר בו מן הערעור. התשובה על כך היא בחיוב:מערער שלא התייצב לריצוי עונשו, לאחר שעזב את הארץ, ובשל כך גם לא התייצב לדיון בערעורו כמוהו כמי שזנח את ערעורו, ודין ערעורו להתבטל ".

וראה כי כן, הליך מחיקת ערעור בשל אי התייצבות מחמת פגם טכני ו/או משום גילוי דעתו של מערער לחזרה מן הערעור שהגיש קיים גם קיים בהליך הפלילי. עם זאת, הליך של מחיקה, משמעו כי הערעור אינו נדחה ומשכך, סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי עליו מסתמך המבקש אינו רלוונטי למקרה דנן. בענייננו, אי התייצבותו של המבקש אינו מהווה לטעמי עניין טכני. למבקש ניתנה זכות ערעור ובית-המשפט המחוזי נאות לא אחת לבקשתו לקיים מועד לשמיעת ערעורו. ברם, המבקש, שהינו עורך-דין בהכשרתו, זנח את ערעורו במעשיו שלו ואף בזבז זמן שיפוטי יקר. היעדרותו מן הארץ למשך תקופה של שלוש שנים, מבלי להודיע לבית-המשפט ובידיעה כי הוא הורשע בדין ונגזר דינו וכי במעשיו אלו מסכל את מימושו, כמו גם ידיעתו בדבר קיומו של הליך תלוי ועומד בעניינו שאך נפתח ביוזמתו וכן הידיעה כי עיכוב ביצוע גזר הדין ניתן לו בעקבות בקשתו לממש הליכי ערעור, מצביעה לטעמי על חוסר ניקיון כפיים מצידו, עת בואו לבקש סעד מבית משפט זה. אך בכך לא סגי. המבקש קיבל מספר הזדמנויות עם שובו לארץ, וחרף זאת, לא קיים את הוראותיו של בית-המשפט. התנהגותו ואופן התנהלותו מלמדת על "התעלמות מודעת" והפגנת זילות כלפי הערכאות השיפוטיות, כמו גם שימוש לרעה בהליכים משפטיים, בהם, בית המשפט אינו מתיר אף ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד בשל "חובת הצדק" (ראו, בין היתר, ע"א 491/63 מאיר ואנו נ' גרשון פרל, פ"ד י"ח (1) 497). יושם-אל-לב, כי נסיבות המקרה מלמדות שהמבקש זנח את ערעורו. במעשיו, גילה המבקש את דעתו לחזרתו בו מהערעור שהגיש. במצב האמור, הרי שאם בשלב מאוחר יותר הלה מבקש לחדש את ערעורו, אין הוא רשאי לבקש ביטול החלטת המחיקה. הפעולה שנעשתה לאחר מכן, היינו בקשת המבקש להשמיע את ערעורו, אין בכוחה להחיות את מה שבטל כבר, ועל כן אין לטעמי ממילא כל מקום לכך שבית המשפט ידון בבקשה לשמיעת הערעור, שכן, הערעור נתבטל זה מכבר.

עמד על כך גם כבוד הנשיא א' ברק בע"פ 6429/05 אברהם רן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) :

"זכות הערעור חשובה ויסודית היא, אך הפעלתה חייבת להיעשות במסגרת הדין. נאשם נמלט..אינו זכאי לדרוש את עזרתו של השיפוט, אלא אם כן יש לו הסבר מניח את הדעת לאי התייצבותו, שאם לא כן אין לו דרך נוחה מזו: יחליט בית המשפט לקבל את ערעורו, יחזור וייטול את פסק הדין; יחליט בית המשפט לדחות את ערעורו, יתעלם מפסק הדין. מדיניות משפטית ראויה אינה צריכה להעמיד אופציה זו לרשותו של נאשם. המבקש ליישם את זכות הערעור הנתונה לו צריך להיות מוכן ומזומן לקיים את הליכי הערעור על תוצאותיהם. מקובל לנסח עקרון זה במונחים של זניחה, ויתור או הבעת רצון של הנאשם שלא להמשיך בערעורו".

בקליפת האגוז ייאמר, כי טענות המבקש, שהיעדרותו מן הארץ היתה "על מנת לטפל בעניניו", אינה יכולה להועיל לו, שכן, עניין זה נבחן לפי המעשה ולא לפי הכוונה. משכך, אפילו יביע המבקש את רצונו הגלוי והמפורש להמשיך בהליך הערעור, אין הדבר יהא לו לעזר, שכן ביטול ערעורו אינו נבע רק מהבעת רצונו המשתמעת שלא להמשיך בו, אלא גם נבע ממעשה ההיעדרות שלו, שתוצאתה כאמור נקבעת על פי נורמת הדין ומשמעותה חזרתו מן הערעור.

בשולי הדברים ארשה לעצמי להעיר, כי דומה שדרך התנהלותו של המבקש, מעוררת את החשד, כי כל תכלית מעשיו היא לסכל את ביצוע גזר הדין. ניכר, כי המבקש בחר שלא לזנוח את ניסיונותיו החוזרים ונשנים להכשיל את ההליך השיפוטי המתקיים בעניינו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.