רע"פ 2016/11 יעקב קדוש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ע"פ 35014-04-10 כבוד הנשיאה ד' ברלינר , השופטים ג' קרא ומ' סוקולוב ) מיום 2.3.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (ת"פ 1333-08, כבוד הנשיאה ז' הרמן ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום המייחס לו עבירה של איומים. על פי הנטען בכתב האישום בין אחיו של המבקש לבין המתלוננת מתקיים הליך משפטי אזרחי בקשר לחוב כספי. על פי הנטען המבקש הגיע למשרדה של המתלוננת ואיים אליה במהלך דקות ארוכות. לאחר שמיעת הראיות החליט בית משפט השלום להעדיף את גרסת המתלוננת והמבקש הורשע במיוחס לו. בהמשך נגזרו עליו העונשים הבאים: מאסר למשך שלושה חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אולם, כפי שעולה מהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, המבקש עשה דין לעצמו ולא התייצב מספר פעמים לדיון בערעורו, ולכן ביום 27.10.2010 הוחלט כי הערעור נדחה מחמת אי התייצבות בהתאם לסעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. כמו כן, הוצא כנגד המבקש צו הבאה לדיון ביום 29.11.2010. אולם המבקש לא התייצב גם לדיון זה והוצא נגדו צו הבאה נוסף ללא שחרור בערובה. המבקש נעצר ושוחרר בחתימה על התחייבות עצמית, אך הוא לא הופיע פעם נוספת לדיון ביום 23.2.2011 בבית המשפט המחוזי בטענה כי יש לו דיון חשוב בבית משפט השלום בנצרת. על כן, הוצא פעם נוספות צו הבאה, ואכן ביום 2.3.2011 התייצב המבקש בפני בית המשפט המחוזי. חרף טענותיו של המבקש והסבריו נקבע כי יש להותיר על כנה את ההחלטה מיום 27.10.2010 לפיה דין ערעורו של המבקש להידחות מחמת אי התייצבות:

"זוהי הישיבה החמישית בתיק זה בפנינו. בתאריך 27.10.10, לאחר ההתפתחות המתוארת בהחלטתנו מאותו יום, דחינו את ערעורו של המערער בשל אי-הופעתו ומכוח סמכותנו על-פי סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי. מאז ועד היום התקיימו, כאמור, מספר ישיבות נוספות, שעניינן היה בעיקר חיפוש אחר המערער. פעמיים הוצא נגדו צו הבאה, עד אשר היום הוא התייצב בפנינו. גם היום הודיע לנו המערער, כי אמור להתייצב סניגור. לצורך זה דחינו את הדיון לשעה 11:30. שלא במפתיע לא הופיע הסניגור, והמערער אמר לנו בפה מלא כי הודיע לסניגור שלא יבוא. המערער היה מודע לקיום ההליך. במהלך התקופה גם התייצב בפני הממונה על עבודות שירות (בתאריך 24.11.10). אין בפיו, למעשה, שום טיעון של ממש מדוע לא התייצב בכל הישיבות הקודמות, משום כך, אנו מותירים בעינה את החלטתנו מיום 27.10.10 ולפיו הערעור נדחה בשל חוסר התייצבות. משכך, על המערער לרצות את עבודות השירות שהטיל עליו בית-משפט קמא למשך 3 חודשים. על-פי חוות-דעת הממונה ירצה המערער את עבודות השירות במוסד אונים, רח' הנרייטה סולד 1, כפר-סבא. תאריך תחילת העבודה 15.3.11".

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו בקשה זו מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה מכיוון שהלכה למעשה אין מדובר ב"גלגול שלישי" של מקרה זה מכיוון שבבית המשפט המחוזי לא התנהל דיון לגופו של עניין. עוד הוא טוען כי התמונה הנפרסת מהחלטותיו של בית המשפט המחוזי אינה מדויקת וכי על חלק מהדיונים שנקבעו הוא כלל לא ידע, ובדיונים אחרים הוא הגיש בקשות דחייה מנומקות, ומכאן שדחיית ערעורו רק מן הטעם שלא התייצב לדיון הינה החלטה קיצונית אשר פוגעת בצורה קשה בזכויותיו כנאשם בפלילים. כמו כן, הוא מדגיש כי נודע לו על ההחלטה מיום 27.10.2010 רק כאשר התייצב לדיון ביום 2.3.2011, וכן לשיטתו יש להביא בכלל חשבון כי הוא לא היה מיוצג בהליכים בבית המשפט המחוזי. לגופם של דברים הוא פירט את נימוקי הערעור כפי שהוגש לבית המשפט המחוזי ובקצרה יאמר כי הוא טוען כי פסק דינו של בית משפט השלום שגוי ומנוגד להלכות של בית משפט זה ולחילופין הוא טוען כי העונש שהושת עליו לא מידתי וחורג ממדיניות הענישה הראויה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון כבר בפני שתי ערכאות. הכרעת הדין של בית משפט השלום מבוססת על העדויות שנשמעו בפניו ואינני מוצא כל דופי בהליך שהתנהל ובמסקנות שהוסקו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדוחה את הערעור עקב אי התייצבות המבקש מעוגן בחוק ונובע מאופן התנהלותו של המבקש.

כמו כן חשוב להדגיש כי אף במקרה זה בו נדחה הערעור בבית המשפט המחוזי מחמת אי התייצבות חלה הלכת חניון חיפה כפי שעמד על כך בית משפט זה ברע"פ 6016/06 קובן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.7.2007) (להלן: פרשת קובן ):

הלכה היא כי רשות ערעור על פסק דין ב'גלגול שלישי' תינתן אך באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לדיון ... בקשת רשות לערער על פסק דין שדחה את הערעור עקב אי התייצבות המבקש לפי סעיפים 208-208א לחסד"פ אינה מקימה שאלה מעין זו . (הדגשה שלי – ס' ג' ).

(ראו גם רע"פ 2449/07 עפרוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.2007); רע"פ 6821/08 מסרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.8.2008); רע"פ 3151/09 פרג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.3.2009); רע"פ 9922/08 אילת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.12.2008); רע"פ 8612/05 דראושה נ' מדינת ישראל (20.9.2005)). נכון הדבר כי יהיו מקרים חריגים ביותר בהם יהיה מקום לאפשר למבקש לערער ב"גלגול שלישי", וזאת כאשר נוצרת תחושה כי דחיית הערעור מטעמי פרוצדורה תגרום למבקש עיוות דין ממשי או שיש בה כדי לפגוע בעיקרון הצדק לאור תוצאותיה הקשות ועל רקע הטעמים שבעטים נדחה (ראו פרשת קובן ). מובן כי המקרה דנן לא נכלל במקרים חריגים אלו. המבקש לא הצביע על סיבה ממשית אשר תצדיק ביטול ההחלטה לדחות את ערעורו, שכן בהעדר החלטה המורה על ביטול הדיון שהיה קבוע או הקדמתו, הייתה מוטלת עליו החובה להתייצב לדיונים. מובן הוא שעצם שליחת בקשה לדחיית דיון אין כדי להצדיק אי התייצבות. עמד על כך גם כבוד הנשיא א' ברק:

"זכות הערעור חשובה ויסודית היא, אך הפעלתה חייבת להיעשות במסגרת הדין. נאשם ... אינו זכאי לדרוש את עזרתו של השיפוט, אלא אם כן יש לו הסבר מניח את הדעת לאי התייצבותו, שאם לא כן אין לו דרך נוחה מזו: יחליט בית המשפט לקבל את ערעורו, יחזור וייטול את פסק הדין; יחליט בית המשפט לדחות את ערעורו, יתעלם מפסק הדין. מדיניות משפטית ראויה אינה צריכה להעמיד אופציה זו לרשותו של נאשם. המבקש ליישם את זכות הערעור הנתונה לו צריך להיות מוכן ומזומן לקיים את הליכי הערעור על תוצאותיהם. מקובל לנסח עקרון זה במונחים של זניחה, ויתור או הבעת רצון של הנאשם שלא להמשיך בערעורו" (ע"פ 599/80 (לא פורסם); וראו גם ע"פ 639/84 דגני נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 1).

יתר על כן, אף לגופה דין הבקשה להידחות. בית המשפט, והוא בלבד, מוסמך לדחות מועד דיון שנקבע. לפיכך לא נפל כל פגם במתן פסק הדין בהיעדר ההתייצבות. בנסיבות העניין איני רואה כל מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. לא שוכנעתי גם כי נגרם למבקש משום עיוות דין בשל דחיית הערעור. בחינת פסק דינו של בית משפט השלום מעלה כי לאחר שמיעת הראיות הועדפה עדות המתלוננת ובהתאם ליישום ההלכות של בית משפט זה הורשע המבקש במיוחס לו. לא מצאתי בכל טענותיו בסיס משמעותי לתקיפת פסק דינו המנומק של בית משפט השלום. בסופו של יום ראוי להדגיש כי אי התייצבותו של המבקש לדיונים בבית המשפט המחוזי אינו מהווה לטעמי עניין טכני. למבקש ניתנה זכות ערעור ובית המשפט המחוזי נאות לשמוע את טענותיו. ברם, המבקש זנח את ערעורו במעשיו שלו ואף בזבז זמן שיפוטי יקר, מכאן שאין לו להלין אלא על עצמו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.