רע"פ 2457/07 עו"ד עופר שרון נ. עירית חיפה

1.

בית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה דחה את עתירת המבקש לביטולו של צו הריסה מנהלי, שהוצא ביום 14.10.1998 לתוספת בנייה שהקים מעל דירת מגוריו בקריית חיים. אישור לבנות תוספת זו ניתן, עקרונית, לקבלן שהקים את הבניין בו ממוקמת הדירה, בהחלטה שהוציאה מלפניה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה בתאריך 30.1.1989. אולם, במכתב שצורף לאותה החלטה נקבע מפורשות, כי אין האישור בבחינת היתר בנייה, והנפקתו של זה תלויה במספר תנאים נוספים ובהם תשלום היטל השבחה ועריכתם של תיקונים בתוכנית הבנייה. מסיבותיו, לא השלים לבסוף הקבלן את הבנייה, ולטענת המבקש הוא הותיר את המבנה בלתי גמור, באופן שגרם לחדירת מים לדירתו ועשאוה בלתי ראויה למגורים.

2.

בשנת 1998 ניגש אפוא המבקש לתקן בעצמו את הטעון תיקון, אולם – כפי שנקבע בערכאות קמא – הוא לא הסתפק בכך אלא הקים תוספות בנייה בשיעור ניכר, ובכך הרחיב את שטח דירתו באופן משמעותי. בעיצומה של הבנייה הוצא צו ההריסה המנהלי נושא הבקשה שבפני, ובשלהי אותה שנה הגיש המבקש את עתירתו לבית-המשפט לענינים מקומיים. ביצוע ההריסה הושהה, ועיכוב-ביצוע זה נותר בתוקפו במשך למעלה משמונה שנים, בשל התארכות מופרזת של ההליכים בערכאה הראשונה. לבסוף, נפסק כי הבנייה נעשתה שלא כדין ויש להורסה.

3.

על כך ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, אולם ערעורו נדחה (כבוד סגן-הנשיאה ש' ברלינר) לאחר שלא נמצא מקום להתערב בממצאים שבעובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית. בתוך כך, דחה בית-המשפט המחוזי את טענת המבקש, כי יסודו של צו ההריסה בשיקולים זרים שהופעלו בלחצו של ראש העירייה – יריבו הפוליטי של המבקש שהוא בעצמו איש ציבור. זאת, מן הטעם שטענה זו נטענה בעלמא ובלא תימוכין.

4.

בבקשה שבפני עותר המבקש להרשות לו לשוב ולערער על הכרעתו של בית-המשפט לענינים מקומיים. את הבקשה הוא תומך בשורת טענות, אשר כולן מכוונות לסוגיות שבעובדה ולממצאים שנקבעו בערכאות קמא. כך, טוען המבקש בראשית דבריו כי הבנייה בוצעה על-פי היתר כדין, שאותו אף צירף כנספח לבקשתו. שנית, מודגש כי הטענה בדבר בנייה שלא בהיתר כלל לא עלתה בטיעוני המשיבה בערכאות קמא, ובית-המשפט המחוזי הוא שהעלה אותה ביוזמתו; שלישית, נטען כי בצו ההריסה נפלו פגמים מהותיים השוללים את תוקפו, ויש לשוב ולהידרש בענין זה לעדויות שנשמעו בערכאה הראשונה, לממצאים שקבעה בעקבות שמיעתן, ולהסכמה דיונית שהושגה בין הצדדים באותה ערכאה; רביעית, שב המבקש ומעלה טענת התיישנות, שנדחתה בידי הערכאה הראשונה על יסודם של ממצאי עובדה; ולבסוף, הועלתה שוב הטענה בדבר קיומם של שיקולים זרים בהוצאת הצו.

5.

המשותף לכל הטענות הללו הוא, שאין הן מעלות שאלה כללית, אלא מבקשות לשוב ולהידרש לפרטיה המסוימים של הפרשה, ובפרט לקביעות עובדתיות עליהן ייסד בית-המשפט לענינים מקומיים את הכרעתו. משכך הוא הדבר, אין הבקשה מקימה עילה לבירורו החוזר של הענין, בשלישית. כידוע, לא ישים עצמו בית-משפט זה במקומן של אותן ערכאות, אשר עריכתו של בירור כאמור הוא מתפקידן. לגופם של דברים, ומעבר לדרוש, אוסיף כי אך ברור הוא, שהטענה כי הבנייה נעשתה שלא בהיתר שימשה יסוד מוסד בהליכים המשפטיים שהתקיימו בענינו של המבקש, והכרעתן של ערכאות קמא לא התבססה אלא על סוגיה זו. ולא זו בלבד, אלא שאפילו מן החומר שצירף המבקש עצמו לבקשתו, עולה כי האישור העקרוני שניתן לעריכת הבנייה הותנה בתנאים אשר מנעו את השתכללותו לכלל היתר שלם וסופי. בדין נדחו, אפוא, טענותיו של המבקש בענין זה.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של צו ההריסה.