רע"פ 2481/09 חיים בן ישי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בקרית-גת בגין עבירה של נהיגה בכביש חד-סטרי בכיוון ההפוך לכיוון המותר, לפי תקנה 37 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ); ועבירה של הסעת נוסעים במספר העולה על המצוין ברישיון הרכב, לפי תקנה 84 לתקנות התעבורה.

כפי שעולה מהכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה, למבקש ניתנו שני כתבי אישום, לפיהם ביום 12.1.2007 בשעה 16:10 לערך, נתפס נוהג בכביש 3 מצומת התובלה לכיוון צומת קסטינה כאשר הסיע ברכבו חמישה אנשים ונהג בניגוד לכיוון התנועה.

ביום 16.3.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופטת ר' בן-יששכר שורץ ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתבי האישום. בית המשפט לתעבורה מצא כי אין חולק באשר לעובדה כי המבקש נסע עם רכבו בניגוד לכיוון התנועה, אלא שישנה מחלוקת אם עשה כן על הכביש עצמו או בשביל המצוי בשוליו. בית המשפט לתעבורה קבע כי גרסת השוטר רומן קוגן (להלן: השוטר קוגן ) מהימנה בעיניו, ואילו גרסת המבקש לאירועים – כי נסע בשולי הכביש ולאחר מכן חזר לכביש וחצה צומת אלכסונית בניגוד לכיוון התנועה רק משום ששוטרים אחרים שנכחו במקום סימנו לו לעשות כן – נמצאה בלתי מהימנה וחלק מעדות כבושה. עוד ציין בית המשפט לתעבורה כי אף לפי גרסת המבקש יוצא כי הלה נהג על שולי הכביש, התנהגות שהינה אסורה בלאו הכי. אשר לעבירה של הסעת נוסעים במספר העולה על המותר, בית המשפט לתעבורה קבע כי על אף הבלבול בעדותו של השוטר קוגן, אשר במהלך עדותו טען כי ברכבו של המבקש היו שבעה אנשים סך הכל, ואילו לאחר שעיין בדו"ח התנועה שניתן למבקש תיקן עצמו וטען שהיו ברכב שישה אנשים בלבד, הרי שעדותו עדיפה על פני עדות המבקש ואשתו, ועל כן הרשיע את המבקש גם בעבירה זו.

ביום 14.4.2008 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש קנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתו; ופסילת רישיון על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים.

על הכרעת דינו ערער המבקש ל בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 5307/08). ביום 15.2.2009 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל ) את הערעור באופן חלקי משזיכה את המבקש מהעבירה של הסעת נוסעים במספר העולה על המצוין ברישיון הרכב, והותיר את הרשעתו בעבירה של נהיגה בכביש חד-סטרי בכיוון ההפוך לכיוון המותר על כנה. בית המשפט

המחוזי קבע כי הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה מנמקת היטב מדוע ביכר בית המשפט קמא את עדות השוטר קוגן על זו של המבקש. עם זאת, לאור חוסר העקביות בין עדותו של השוטר קוגן לבין הדו"ח שרשם במועד האירוע לעניין מספר הנוסעים שהיו ברכב, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לזכות את המבקש מהעבירה של הסעת נוסעים במספר העולה על המותר. בנוסף, אף על פי שהמבקש לא ערער על חומרת עונשו, בית המשפט

המחוזי ראה לנכון לציין שאין מקום להפחית מגובה הקנס אשר הוטל עליו, אף כי זיכה אותו מאחת מהעבירות בהן הורשע.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט לתעבורה משנתן אמונו בעדותו של השוטר קוגן, אשר הציג תמונה מופרכת לאירועים, ממנה עולה כי המבקש נסע בניגוד לכיוון התנועה לאורך כ- 20 ק"מ . עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט לתעבורה משלא מצא כמהימנה את גרסתו וגרסת אשתו, כי בתחילה הורו להם שני שוטרים לעצור בצד הדרך, לאחר שהסיע את רכבו בשולי הכביש, ורק לאחר מכן הגיע השוטר קוגן ועיכבם למשך זמן רב. לבסוף טען כנגד חומרת עונשו. לדידו, משבוטלה הרשעתו בעבירה של הסעת נוסעים במספר העולה על המותר, הרי שבית המשפט המחוזי היה צריך להפחית מהקנס אשר הוטל עליו סכום של 1,000 ש"ח, שכן הקנס הקבוע בחוק לעבירה של נהיגה בכביש חד-סטרי בכיוון ההפוך לכיוון המותר, הינו 500 ש"ח בלבד. על כן המבקש טוען כי לזכותו או לחילופין להקל בסכום הקנס אשר נגזר עליו.

מנגד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לעניין הטענות גופא, המשיבה טוענת כי הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה הייתה מבוססת על עדותו של השוטר קוגן, אשר אוששה על ידי דברי המבקש עצמו, ובדין יסודה. אשר לגובה הקנס, טוענת המשיבה כי לבית המשפט הסמכות להטיל על המבקש קנס הגבוה מזה שנקבע כברירת הקנס בדו"ח אשר ניתן למבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער שהלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות המהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). במקרה שלפניי, לא מצאתי כל פגם בקביעתו המבוססת והמנומקת כדבעי של בית המשפט לתעבורה, כי יש לתת אמון בעדותו של השוטר קוגן על פני עדותם של המבקש ואשתו. מה גם, שבית המשפט לתעבורה עמד על כך שהתגלו סתירות בין עדות המבקש לאשתו לעניין הנסיעה נגד כיוון התנועה. משכך, דין טענותיו של המבקש כנגד הכרעת דינו דינן להדחות.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. לפי סעיף 61 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בית המשפט לתעבורה היה מוסמך להטיל על המבקש קנס העולה על הסכום שנקבע כברירת הקנס, כל עוד אינו חורג מהאמור בסעיף לעיל. בנסיבות העניין, וכדעתו של בית המשפט המחוזי, לא מצאתי כל מקום להתערב בעונשו של המבקש, אשר אינו חריג לחומרא כלל וכלל.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.