רע"פ 4355/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של עשיית מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הרשעתו התבססה על כך שהוא חשף בפני עוברת אורח את איבר מינו ואונן בפניה. לאחר שאביו של המבקש הודיע לבית המשפט כי הוא מוכן ליטול על עצמו את האחריות להבאתו של המבקש לטיפול נפשי, סבר בית המשפט כי יש מקום למצות את הדרכים הטיפוליות עובר לגזירתו של מאסר, ולפיכך, דן את המבקש לקנס בסך 1,500 ש"ח, והורה על הארכת תוקפו של מאסר על תנאי בן שנה שעמד נגדו בגין הרשעה קודמת. עונש זה נגזר על המבקש מבלי שהוגש תסקיר מבחן.

2.

ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בירושלים, התקבל, לאחר שנקבע כי בנסיבותיו של המקרה, לא היה מקום לסיים את ההליך בהעדרו של תסקיר, ומקל וחומר שלא היה מקום לעשות זאת מבלי שנבחנו תחילה מכלול אפשרויות הטיפול והשיקום, וכן מנגנונים שיבטיחו את השתלבותו של המבקש במסגרות המתאימות. נוכח האמור, בוטל גזר דינו של בית משפט השלום, והדיון הוחזר אליו להשלמה.

3.

בתסקיר שהוגש הפעם הובעה הדעה כי הרקע לביצוע העבירה קשור לבעיה בתחום המיני, המוצאת את ביטויה בדחף בלתי נשלט של המבקש לחשוף את איבר מינו, וכי בדידותו שגם היא גרמה לו לסטות מן השורה, מקורה בחוסר במיומנויות חברתיות ותחושת ערך עצמי נמוכה. בתסקיר צוין, כי שירות המבחן בדק את האפשרות לשלב את המבקש בקבוצה טיפולית לעברייני מין, אולם המבקש סירב ליטול בה חלק. נוכח כל אלה שב בית משפט השלום וגזר למבקש קנס בסך 1,500 ש"ח, והאריך את תוקפו של המאסר המותנה בשנה נוספת.

4.

המדינה שבה וערערה בפני בית המשפט המחוזי, וערעורה התקבל. נקבע, כי מאחר והמאסר המותנה שעמד נגד המבקש לא הרתיעו מלחזור לסורו, והואיל ובפיו של שירות המבחן לא היתה המלצה טיפולית, לא היה מקום שלא להפעיל את המאסר על תנאי. בעקבות כך נדון המבקש לשלושה חודשי מאסר, והמאסר המותנה הופעל בחופף. כמו כן, נדון המבקש לשלושה חודשים מאסר על תנאי.

5.

המבקש, המתקשה להשלים עם העונש שהושת עליו, מבקש להביא את עניינו בפני בית משפט זה. נטען, כי מאז ביצוע העבירות חל שינוי משמעותי בחייו: הוא נשא אישה, השתלב בעבודה קבועה ולא שב לבצע עבירות. להשקפת המבקש, את מערכת יחסיו עם אשתו יש לראות כ"מעין טיפול" באמצעותו הוא בונה דפוס מיני וזוגי בריא, ומשכך, אין לזקוף לחובתו את אי-השתלבותו במסגרת טיפולית אחרת. המבקש מוסיף וטוען, כי שליחתו למאסר בעת הזו, תפגע קשות בתהליך השיקום העצמי בו הוא מצוי. לבסוף, נטען כי הפער הגדול בין העונשים שהשיתו עליו ערכאות קמא, מצדיק אף הוא ליתן רשות לערער.

6.

אין בידי להיעתר לבקשה. השגותיו של המבקש מופנות כולן נגד העונש שהושת עליו, וכידוע, חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, אלא אם מתגלית סטייה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת (רע"פ 1689/09 קרסיק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.2009); רע"פ 2481/09 בן ישי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.2009)). אף שהעונש שנגזר על המבקש איננו על הצד הקל, אין לומר בהתחשב במכלול נסיבות העניין כי גלומה בו חומרה יתרה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. המבקש ביצע את העבירות נושא הבקשה שעה שמאסר מותנה עמד נגדו. בנוסף, למבקש ניתנו הזדמנויות רבות מספור להשתלב במסגרת טיפולית, אולם פעם אחר פעם הוא דחה אותן. למותר לומר, כי העובדה שהמבקש נשא אשה אינה יכולה להוות תחליף למסגרת טיפולית הולמת או לקשר עם שירות המבחן.

נוכח כל אלה לא גיליתי בעונש שנגזר למבקש דבר המצדיק ליבונו בשלישית, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.