רע"פ 2496/07 ציון משה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקשים הוגשו שני כתבי אישום בבית משפט השלום בפתח-תקוה (ת"פ 2469/03, שהוגש כנגד המבקש 1 (להלן: המבקש ) והמבקשת 2, ות"פ 1378/04 אשר הוגש כנגד המבקש והמבקשת 3). המבקש שימש כמנהלן הפעיל של המבקשות 2 ו-3 בתקופות הרלוונטיות לכתב האישום.

במסגרת ת"פ 2469/03 הוגש כתב אישום כנגד המבקש והמבקשת 2 בגין 21 עבירות של אי הגשת דוחות תקופתיים במועד, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ) בקשר לסעיף 67 לחוק מס ערך מוסף ולתקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן: תקנות מס ערך מוסף ); ובגין 7 עבירות של הגשת דוחות ללא תשלום המס הנובע מהם, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף יחד עם תקנות 23(ב)(1) ו-27 לתקנות מס ערך מוסף (להלן:

כתב האישום הראשון ). במסגרת ת"פ 1378/04 הוגש כתב אישום כנגד המבקש והמבקשת 3 בגין 11 עבירות של אי תשלום מס שנוכה, לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה,

התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה ) בקשר עם סעיפים 164,

166 ו-222 לפקודת מס הכנסה ובקשר עם תקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה ותשלום מס מעסיקים), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות מס הכנסה ); עבירה של אחריות מנהל, לפי סעיפים 117 ו-224א לפקודת מס הכנסה; עבירה של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיף 216(4) בקשר עם סעיף 222(א) לפקודת מס הכנסה; ועבירה של אחריות מנהלים, לפי סעיף 224א לפקודת מס הכנסה (להלן: כתב האישום השני ).

בכתב האישום הראשון נטען כי המבקשים הגישו באיחור או שטרם הגישו 21 דוח"ות תקופתיים שהיה עליהם להגיש. עוד נטען כי המבקשת 2 הגישה באמצעות המבקש 6 דוחות תקופתיים ללא תשלום מס הנובע מהם. בכתב האישום השני נטען כנגד המבקשים, כי המבקשת 3 ניכתה מס הכנסה ממשכורות ששילמה לעובדיה עבור התקופה שבין יולי 2001 ליולי 2002 בסך 99,162 ש"ח ולא שילמה סכום זה למס הכנסה במועד שנקבע בתקנות. עוד נטען כנגד המבקש ומבקשת 3 כי לא הגישו דו"ח על הכנסותיה של המבקשת 3 לשנת 2001 וזאת ללא סיבה מספקת.

ביום 18.7.2005 הרשיע בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד השופטת ל' לב-און ) את המבקשים, על פי הודאתם, בעבירות המיוחסות להם, וביום 21.7.2005 גזר על המבקש 10 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור אחת מהעבירות בהן הורשע וקנס בסך של 40,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תחתיו. על כל אחת מהמבקשות האחרות הטיל בית משפט השלום קנס בסך 1 ש"ח.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. מלכתחילה הוגש הערעור גם על הכרעת הדין, אולם הדיון התמקד בגזר הדין בלבד.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ז' המר וכבוד השופטות י' שיצר ו י' שבח ) קיבל את הערעור באופן חלקי בקובעו, כי העונש שהטיל בית משפט השלום היה ראוי ומאוזן, אך מן הראוי להפחית את העונש ל-8 חודשי מאסר בפועל, עקב זאת שהמבקש טרח לסלק את חובו למס הכנסה, והחוב למס ערך מוסף סולק באופן חלקי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה טוענים המבקשים כי ביום שמיעת הערעור בבית המשפט המחוזי, הובא לידיעת בית המשפט כי המבקשים הצליחו להגיע להסכם כולל עם המשיבה, לפיו הם סילקו את כל החוב לרשויות המס, ובסך הכול העבירו סך של כ-854,000 ש"ח. לטענתם, בסילוק כל החוב היה כדי לבטא חרטה אמיתית של המבקשים ולהצדיק הפחתה בעונשם. כן מבקש המבקש כי יובא בחשבון המצוקה הכלכלית בה הוא נתון ונסיבותיו האישיות.

מנגד טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה למתן רשות לערער, בהיותה מופנית אך ורק כנגד העונש שהושת על המבקש. אכן, למעלה משנה לאחר הגשת הערעור הגיע המבקש להסכם עם מס הכנסה במסגרתו שילם חלק מחובו, אך החוב למס ערך מוסף, נכון ליום הגשת התגובה מטעם המשיבה, טרם שולם. לטענת המשיבה, גם לו הסיר המבקש את מחדליו באופן מלא, לא היה הדבר מעלה או מוריד לעניין העונש שהושת עליו, לרבות מאסר בפועל, שכן נפסק לא אחת כי השלב לפעול להסרת מחדלים הנו לפני הגשת כתב אישום או בעת הדיון בערכאה הראשונה. עוד נטען, כי נקבע על ידי בית משפט זה כי פירעון החוב של הנישום אינו מעשה חסד שעושה המבקש למדינה אלא מדובר בתשלום של חוב, אותו ניתן לגבות ממנו גם בדרכים אחרות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך, נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1983) (להלן: חניון חיפה ). בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת

חניון חיפה .

יתרה מזאת, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1997);

רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) (1997)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית משפט זה. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי עמד כל המידע המהותי הנוגע לעניינו של המבקש, ואכן הוא הקל בעונשו במינון שנראה כנכון ומאוזן. מכיוון שכך, אין מקום ליתן הקלה נוספת בעונש על זו שכבר ניתנה. העבירות בהן הורשע המבקש הינן עבירות מס חמורות ועל בתי המשפט לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות כגון אלה. כן מצאתי לנכון להעיר, כי כעניין שבמדיניות, הסרת מחדלים איננה מטהרת את העבריין מעבירת המס שביצע, אלא יכולה להוות שיקול מה בגזירת העונש לגביו. הרעיון הוא שבסילוק החוב גלומה חרטה, אשר מן הראוי שיזקפו לקולת העונש בבוא הנאשם לתת את הדין. אך גם אם יש לייחס לעניין זה משקל, "אין להפריז בו עד כדי הימנעות מגזירתו של מאסר בפועל" (ראו ע"פ 2407/05 מן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2005).

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.