רע"פ 2603/06 מרדכי יהודאי נ. מדינת ישראל

1.כנגד המבקשים, מרדכי וינון יהודאי, הוגש לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום, בו נטען כי השניים תקפו באמצעות אלה ואגרופים את המתלונן ואף בעטו בו, לאחר שהלה לא עמד בהבטחתו להעביר לידיהם מנוע, שמקצת תמורתו שולמה לו זה מכבר. עוד נטען, כי השניים ניסו לפגוע במתלונן על ידי הפלתו מגובה רב, איימו עליו, קללוהו, ולבסוף גנבו ממנו סוללות של מכשיר טלפון סלולארי.

2.בבית-משפט השלום חזרו בהם המבקשים מן ההודיה במעשים המיוחסים להם, אותה מסרו בחקירתם במשטרה, ותלו את שאמרו ברצונם להגן איש על רעהו. בעדותם בבית-המשפט הכחישו את האמור בכתב האישום, וטענו כי גרסתו של המתלונן להשתלשלות האירועים אינה אמינה, וכי הוא שהחל בתקיפתם. בית-משפט השלום קבע כי ממכלול הראיות, ובהן עדויותיהם של המתלונן, השוטרים, ואף של המבקשים עצמם, עולה כי האישום הוכח כדבעי. בעקבות כך, הורשעו המבקשים בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים וגניבה, עבירות לפי סעיפים 380 בצירוף עם 382(א), סעיף 192, וסעיף 383 בצירוף עם 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3.בית-משפט השלום נתן את דעתו, בין היתר, למצבם הרפואי של המבקשים ומשפחתם, לעברו הפלילי המכביד של מבקש 1 ולתסקיר שירות המבחן ממנו עלה כי המבקשים הם בעלי אינטליגנציה ויכולת מילולית נמוכות. דינו של מבקש 1 נגזר לחמישה חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח, ואילו מבקש 2 נדון לשישה חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות. לכל אחד מן השניים נגזר גם מאסר על תנאי למשך שישה חודשים, ובנוסף חויב כל אחד בתשלום קנס בסך 500 ש"ח, ופיצוי למתלונן בסכום של 1,500 ש"ח.

4.המבקשים ערערו על פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, שם טענו כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח את ביצוען של עבירות הגניבה והתקיפה. עוד הוסיפו וטענו, כי יש להקל בעונשם, לאור מצבם השכלי הלקוי ובריאותם הרופפת. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור לאור ההלכה לפיה אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאים של עובדה אשר נקבעו בערכאה הדיונית, ולאחר שמצא כי בית משפט השלום איזן כראוי בין השיקולים השונים עליהם היה מצווה לתת את הדעת בבואו לגזור את העונש.

5.כעת עותרים המבקשים כי תינתן להם רשות ערעור, בטענה כי היה על בית-משפט השלום, או על עורך-הדין שמונה להם מטעמה של הסנגוריה הציבורית, ליידע אותם בדבר אפשרות עריכתו של "משפט זוטא" בגין הודאתם במשטרה. המבקשים חוזרים ומדגישים את מצבם הרפואי הקשה, וכן שבים ומשיגים על אמינות גרסתו של המתלונן.

6.דין הבקשה להידחות. כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור שמורה למקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר ענינו של המבקש, ויש בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק את ליבונה בפני ערכאה שלישית (רע"פ 10231/03 ציון קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (1) 646). יתרה מכך, המבקש עותר להתערבותו של בית-משפט זה בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וזאת לא ייעשה על ידי ערכאת ערעור, אלא במקרים חריגים, ומקל וחומר שלא בידי ערכאת ערעור שנייה (ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 551; ע"פ 7024/93

פלח נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(1) 2).

באשר לחומרת העונש, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה לא די בה, כדי להתיר ערעור שני לבית משפט זה (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 4938/98 חליל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בשיטתנו האדוורסרית אין מקום לטענה בדבר חובתו הלכאורית של בית-המשפט ליידע את הנאשם במשפט פלילי, למעט במקרים חריגים, בדבר זכויותיו וחובותיו (השוו: בג"צ 144/86 סא"ל זיו הלוי נ' בית-הדין הצבאי לערעורי ם, פ"ד מ(2) 309, 314; בש"פ 4481/00 יחזקאלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 245, 251). לשם כך מונה לו סנגור, וחזקה עליו כי יצג נאמנה את שולחו. יתרה מזאת, קביעתו של בית-משפט השלום כי אין בטענת "משפט זוטא" כדי להועיל למבקשים ממילא, שכן הללו הבהירו בפניו כי הודאתם ניתנה ללא הפעלת לחץ או איומים, אלא מרצונם החופשי (עמ' 7 לפסק-הדין), שומטת את בסיסה של טענת המבקשים בעניין זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.