רע"פ 2703/97 אנגל שמרון נ. מדינת ישראל

המבקש הואשם בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת בניגוד לתקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה התשכ"א1961-. על פי כתב האישום, נהג המבקש ברכבו הפרטי במהירות של 220 קמ"ש במקום בו המהירות המירבית המותרת היא 80 קמ"ש בלבד. מהירות הנסיעה של המבקש נמדדה באמצעות מד מהירות לייזר מסוג 20-22 LTI מס' 5375 (להלן - ממל"ז). הממל"ז הוא מכשיר מדידה הקובע מהירות עצמים נעים על פי מהירות השידור והקליטה של פולסי לייזר באור אינפרא-אדום. מכשיר זה מצוי, זה מספר שנים, בשימוש משטרת ישראל.

ביום 15.4.96 הוכרע דינו של המבקש בבית המשפט לתעבורה בעכו. יצויין, כי בפני בית המשפט לתעבורה לא התעוררה מחלוקת באשר לנהיגה במהירות מופרזת, שכן המבקש הודה כי נסע במהירות של 90 קמ"ש. המחלוקת הייתה, איפוא, לעניין מידת החריגה מהמהירות המותרת. בית המשפט בעכו (כב' השופט מ. ארגמן) קבע, כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה הנדרש במקרים אלה בהם האישום מבוסס על שימוש במכשיר אלקטרוני מסוגו של הממל"ז (נטל ההוכחה הדרוש נקבע בע"פ 3545/90 בראונשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5), 40). בהכרעת הדין נאמר, כי התביעה הוכיחה שהמכשיר הופעל על ידי שוטר מוסמך ומיומן. כן הוכח כי הממל"ז פעל באופן תקין בשעת המדידה, וכי הפעלת הממל"ז התבצעה כראוי ובתנאים בהם לא מתעורר כל ספק סביר, שמא התוצאה שנתקבלה בצג הממל"ז אינה משקפת נכונה את מהירות נהיגתו של המבקש. למסקנה זו הגיע בית המשפט על סמך עדות השוטר אשר ביצע את המדידה ועל סמך חוות דעת של מומחה - רפ"ק יחיאל בן יאיר - שעסקה בעקרון הפעולה של הממל"ז ובדרך הפעלתו הראויה. בית המשפט דחה טענות המבקש, שניסה לסתור את מהימנות המדידה שנערכה באמצעות הממל"ז. כן נדחתה חוות דעת מומחה, שהוגשה מטעם ההגנה, ואשר גרסה כי לאור העובדה שהמבקש הצליח לעצור ליד השוטר שהורה לו לעשות כן, לא ייתכן שהמבקש אכן נסע במהירות בה נטען כי נסע. בית המשפט הרשיע, איפוא, את המבקש וגזר עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, וקנס בסך 2,000 ש"ח או 40 ימי מאסר. כמו כן נפסל המבקש מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים ונקבעה לו פסילת רשיון למשך שישה חודשים, וזאת על תנאי למשך שלוש שנים.

לבית המשפט המחוזי בחיפה הוגש ערעור הן מצד המבקש והן מצד המדינה (ע"פ 393/96 ו 393/969). המבקש שב וביקש לתקוף את מהימנות מכשיר המדידה. הוא היפנה לפסקי דין מן הארץ ומארה"ב מהם עולה, כביכול, כי המערכת המשפטית מטילה ספק באפקטיביות של המכשיר האמור ובמידת הדיוק שלו במדידת מהירותם של כלי רכב נעים. בין השאר, הסתמך המבקש על פסק דין שניתן ביום 13.6.96 במדינת ניו ג'רסי בו ניתן צו ביניים המורה כי במחוז Morris County לא תתקבלנה תוצאות מכשיר הלייזר כראיות קבילות. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש. ברלינר) דחה את טענותיו של המבקש וקבע כי:

"לי נראה, כי הדעה המתגבשת, אותה אני מאמץ, היא כי המכשיר, אם הוא תקין ומופעל כראוי, נותן תוצאה אמינה וקבילה של המהירות. עובדה היא כי המכשיר פועל על פי עקרונות פיזיקליים מוכחים, ואין לחלוק על טכנולוגיית הלייזר כעל טכניקה מהימנה לקביעת מהירות. חזקה היא כי רשויות המשטרה ביצעו בדיקות מקיפות וגם למדו מנסיונן של מדינות אחרות המשתמשות במכשיר, וכיום הוא מקובל כיעיל ומדויק ביותר מ 15 מדינות."

השופט דחה, איפוא, את ערעורו של המבקש. גם ערעורה של המדינה, שנסב על קולת העונש, נדחה. בית המשפט קבע, כי עונשו של המבקש נוטה אמנם לצד הקולא אולם נטיה זו "אינה כה קיצונית עד כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור".

מונחת בפני בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בבקשתו שב המבקש ותוקף את מהימנותו של הממל"ז. לדבריו, הכרעתן של הערכאות הקודמות לעניין מהימנותו של המכשיר נשענת כל כולה על חוות דעתו של רפ"ק בן יאיר. לטענת המבקש, חוות הדעת של רפ"ק בן יאיר לוקה בחסר. המבקש טוען כי מדובר באדם שהוא "טכנאי בלבד" (כלשונו), שכל השכלתו בעניין מכשיר המדידה באה לו מאת היצרן, אשר הסמיך אותו אך ורק לתפעול ותחזוקה. המבקש טוען איפוא, כי אין די בהכשרתו של רפ"ק בן יאיר כדי להכניסו להגדרת "מומחה לעניין". המבקש שב ותומך יתדותיו בפסק הדין ממדינת ניו-ג'רסי. לדבריו, פסק הדין מונה מספר פגמים מהותיים שיש בשיטת הלייזר עצמה, ואשר נפלו בניסויים שנערכו בבדיקת מהימנות השיטה. המבקש מדגיש את עובדת סירובו של היצרן לגלות את אופן פעולת מנגנון איתור השגיאות של המכשיר, סירוב אשר, לדבריו, עומד כמכשול בפני קבלת המכשיר כמדוייק ואמין על בית המשפט.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ובטענות הצדדים נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. טענותיו של המבקש מתמקדות בשאלת מהימנותו של הממל"ז. שאלת מהימנות המכשיר היא עניין שבעובדה. שאלה זו נידונה בהרחבה בפני בית המשפט לענייני תעבורה. הדרך הנכונה לבירור הסוגיה היא על ידי הבאת מומחים לדבר. המדינה נהגה בדרך זו שעה שהביאה את רפ"ק יחיאל בן יאיר כמומחה מטעמה. אכן, אין הכרח כי מומחה לעניין יהיה ממציאו של המכשיר. די בכך שמדובר באדם אשר מעורה היטב בעניין הנידון, ואשר בית המשפט סבור כי נסיונו והמידע שצבר יוכלו לתרום תרומה ממשית לבירור השאלה השנויה במחלוקת (לעניין זה ראה למשל: ע"א 745/82 משה שחר ואח' נ' לאה בור ואח' , פ"ד מ(2) 46 וכן ע"א 70/88 שושנה פז נ' חנה אלון ואח' פ"ד מ"ד(3) 32). לענייננו, די בכך שחוות הדעת ניתנת על ידי אדם אשר מתמצא היטב בעקרון המדעי על פיו פועל המכשיר, ואשר יוכל לשכנע את בית המשפט במהימנות התוצאות המתקבלות על ידי המכשיר. מפרטי השכלתו ומנסיונו - כפי שאלה מתוארים בפתח חוות דעתו של רפ"ק בן יאיר - מתבקשת המסקנה כי קצין המשטרה עומד בתנאים אלה הן מבחינת הכשרתו הכללית בתחום האלקטרוניקה והן מבחינת ההכשרה המיוחדת שרכש בכל הקשור לממל"ז ובכל הקשור לקטע הכביש בו נערכה המדידה. בפני המבקש פתוחה הייתה הדרך לנסות להוכיח כי התוצאות המתקבלות בממל"ז הינן שגויות. גם הוכחה מעין זו מן הראוי כי תיעשה על ידי מומחים לדבר. הוא לא עשה כן. המבקש לא תקף את שיטת הפעולה של הממל"ז ולא הוכיח באופן פוזיטיבי כי מכשיר זה מבצע טעויות. תחת זאת בחר המבקש בהבאת מומחה מטעמו שייטען באופן עקיף - על ידי חישובי תאוטה ומרחקי בלימה - כי התוצאה שהתקבלה במקרה הנידון איננה סבירה. בית המשפט ערך דיון בטענתו של המומחה. הוא דחה אותה לגופה. הנה כי כן, בשאלה העובדתית הנוגעת למהימנות המכשיר קבעה הערכאה הראשונה כי המכשיר אמין. כך סברה גם הערכאה השניה. לא מצאנו מקום לאפשר דיון בשאלה עובדתית זו בפני ערכאה שלישית.

הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.