רע"פ 272/08 טרק סלימאן אמטיראת נ. מדינת ישראל

1.כנגד מספר מבנים בהם מתגוררים המשיבים הוצאו צווי הריסה, מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שכותרתו "הריסה ללא הרשעה". עקב כך, פנו המבקשים לבית-משפט השלום בבאר-שבע ועתרו לביטול הצווים. על-אף שהמבקשים לא חלקו על כך שהמבנים נבנו ללא היתר, הם טענו כי לא קיים אינטרס ציבורי להריסתם. בית-משפט השלום דחה את הבקשה, וקבע כי למבקשים לא היתה זכות להגישהּ, שכן אין להם כל זכות במקרקעין עליהם נבנו המבנים, והם בגדר פולשים. גם לגופו של עניין דחה בית-משפט השלום את הבקשה, לאחר שקבע כי קיים אינטרס ציבורי להוצאת הצווים. קביעה זו נסמכה על כך שהמבנים נבנו על-גבי קרקע שיעודה חקלאי, וכי עובר לבנייתם היה למבקשים מקום מגורים אחר.

2.המבקשים ערערו בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע וטענו כי הם בעלי דין ראויים, הואיל והם טוענים לזכויות במקרקעין, ואף הוגשו מטעמם תזכירי תביעת בעלות. עוד נטען, כי יש לבכר את האינטרס האישי של המבקשים לקורת גג על-פני האינטרס הציבורי, וכי היה מקום להותיר את המבנים על כנם. בית-המשפט המחוזי לא ראה לקבל טענות אלה ודחה את הערעור. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בה שבים המבקשים על הטענות אותן העלו בפני ערכאות קמא.

3.דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מגלה עילה לקיומו של דיון בפני ערכאת ערעור שנייה. כלל הוא, כי הרשות לקיומו של דיון מסוג זה, יוחדה למקרים יוצאי-דופן המעוררים סוגיה לה נודעת השלכה על קהל מתדיינים גדול ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123

(1982) ). הבקשה שבפני אינה מסוג זה. מעבר לדרוש אוסיף, כי באשר לזכותם של המבקשים לטעון כנגד צווי ההריסה – נוטה אני לקבל את עמדת המבקשים. תקנה 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 מורה כי:

הרואה את עצמו נפגע על ידי צו לפי סעיף 212 לחוק, צו הפסקה שיפוטי, או צו מניעת פעולות, שניתן על פי המבקש בלבד, רשאי, תוך 30 ימים מהיום שבו הגיע הצו לידיעתו, או ממועד הדבקת הצו כאמור בתקנה 2, 4 או 5א, לפי הענין, לבקש את ביטולו מבית המשפט שנתן את הצו, אולם הגשת הבקשה לא תתלה את תקפו כל עוד לא קבע בית המשפט אחרת. (ההדגשה הוספה)

אמת, בעניין ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה (טרם פורסם, מיום 17.4.05), עליו נסמכו הערכאות דלמטה, נקבע כי מי שאין לו זכות במקרקעין לא בא בגדר "הרואה עצמו נפגע", אך קביעה זו התייחסה לצו הריסה מינהלי , ואין הכרח כי יש להקיש ממנה לענייננו. ראשית, מטבע הלשון "הרואה עצמו נפגע" מופיע במספר הקשרים בדיני התכנון והבניה, ויש מקומות בהן ניתנת לו פרשנות מרחיבה יותר (למשל, סעיף 100 לחוק התכנון והבניה; ראו: עע"מ 8193/02 ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ , פ"ד נח(2) 155, 163 (2003)). אך עיקרו של דבר הוא זה: יש להעניק זכות עמידה רחבה מקום בו מדובר במבנה הקיים זמן רב, ובאנשים המתגוררים בו – אף אם ללא כל זכות שבדין – משך תקופה ארוכה. בניגוד לצו הריסה מנהלי המוצא במהלך בניית מבנה, תוך 60 יום מסיום הקמתו או תוך 30 יום מאכלוסו (סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה), צו הריסה ללא ההרשעה יכול שיינתן גם לאחר שהמבנה קיים במקום כבר מספר שנים. ברי, כי אדם המתגורר במבנה זמן רב ייפגע מהריסתו, ואין זה צודק למנוע ממנו להביא את השגותיו בטרם תינתן ההכרעה השיפוטית אשר עשויה להותיר אותו חסר בית.

הדברים האמורים הם, כפי שציינתי, בבחינת מעבר לנדרש, שכן הבקשה נדחתה אף לגופה, ולא מצאתי עילה ליתן רשות לערער על כך.

נוכח האמור, הבקשה נדחית וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצועם של הצווים.