ע"פ 3249/05 מרדכי בר יוסף נ. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה- פתח תקוה

א.זהו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 30.3.05 (השופט כבוב, ב"ש 90724/05) שלא לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה (סגן הנשיא גולדס, ב"ש 1003/05) מיום 20.2.05, בה נקבע כי צו הריסה מנהלי שהוצא כנגד נכס שבשימושו של המערער, לא יבוטל.

ב.ביום 7.12.04 הוציא המשיב צו הריסה מנהלי כנגד תוספת שנבנתה למבנה שבשימושו של המערער ( "הצו"). הצו הודבק על המבנה ביום 8.12.04. ביום 9.2.05 הגיש המערער בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה לביטול או עיכוב ביצועו של צו ההריסה המנהלי. בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים נקבע כי המבנה, אשר מצוי בבעלות עירית פתח תקווה, מושכר בשכירות מוגנת לאדם אחר, לשוכר אין זכות להשכירו בשכירות משנה, ואף מדברי המערער נלמד כי אין לו כל זכות קניינית במקרקעין. ועוד, השוכר עצמו מסכים להריסה. מכאן, קבע בית המשפט כי "למבקש (המערער) אין כל מעמד בנכס ומכיוון שאין לו כל מעמד הרי שדין הבקשה להידחות". עוד הוסיף בית המשפט, כי בצו לא נפלו כל פגמים, וכי הוועדה המקומית לתכנון ובניה לא הפלתה את המערער לרעה. עוד נקבע, כי כיוון שהמערער ביצע עבודות במבנה ללא היתר, וכן הגיש את בקשת הביטול לבית המשפט 60 יום לאחר הדבקת הצו, אין הוא זכאי לסעד מן הצדק, מחמת חוסר נקיון כפיים ושיהוי. בנוסף נקבע, כי השינוי שביצע המערער במבנה אינו שינוי פנימי כטענתו, ועל כן הוא מחויב בהיתר בניה.

ג.בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער לעיכוב ביצוע ההחלטה. בהחלטתו סמך בית המשפט המחוזי את ידיו על טעמיו של בית משפט לעניינים מקומיים, והוסיף כי ישנו הסכם, אשר קיבל תוקף של פסק דין, בו מסכים שוכר המבנה להריסת הבנייה שבוצעה בנכס, ופסק דין זה הפך לחלוט. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב, שכן טענת המערער להיותו בעל מעמד לעניין הבקשה לביטול הצו, נובעת מהסכומים הגבוהים שהושקעו, לטענתו, בבניית התוספת למבנה, אך באשר לסכומים אלה יכול המערער להיפרע משוכר הנכס.

ד.בהודעת הערעור טען בא כוח המערער, כי בניגוד לקביעת בתי המשפט הקודמים, המערער הוא בעל מעמד לענין הבקשה לביטול הצו, שכן על פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, כך נטען, יכול המערער להתחייב בפלילים כמבצע בפועל של העבודה, או כאחראי לעבודה או לשימוש (סעיף 208(א)(6) ו-(8)), ומכל מקום, כך נטען, כיוון שהמערער עלול להיפגע מביצוע הצו, ממילא קמה לו זכות עמידה לעניין הבקשה לביטולו. עוד נטען כי כיוון ששינוי הבניה נעשה בתוך שוק מקורה, נחשב השינוי במבנה כשינוי פנימי אשר אינו זקוק להיתר; וכן נטען לשורה של פגמים במתן הצו ובניהול ההליך בבית המשפט קמא. נתבקש איפוא עיכוב ביצוע.

ה.בדיון עשה בא כוח המערער כמיטב יכולתו לשכנע, כי יש מקום לעיכוב הביצוע, שאם לא כן יהא ערעורו ערעור סרק. שולחו פעל, לטענתו, בתום לב, במקום שספק אם היה בו צורך בהיתר בניה; הוא מופלה לרעה שכן כנגד חריגות אחרות באותו מקום לא פעלו גורמי האכיפה. השאלה המשפטית שהעלה היתה למי יש מעמד לטעון נגד צו הריסה מינהלי, כשהמחוקק השתמש בסעיף 238א'(ז) בלשון "הרואה עצמו נפגע", והרחיב את יריעת בעלי הרשות לטעון לביטול; ומשניתן להאשים, לפי סעיף 208 כאמור גורמים שונים, ובהם "המבצע בפועל את העבירה" או "האחראי לעבודה או לשימוש" (208(א)(6)-(8)), מדוע אין לראות את המערער כבעל דברה של הרשות, לאחר שהשקיע כספים במקום?; אין איפוא מקום לנעול בפני המערער את דלת הטיעון. הריסה משמעה נזק בלתי הפיך.

ו.באי כוח המשיבה ציינו כי מטרתו של צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238א' לחוק היא פתרון בהיר וחד למניעת עובדות בשטח; הביקורת השיפוטית מוצתה. מעמד המבקש הוא של מסיג גבול, שהרי לא היתה לשוכר הנכס - המסכים להריסה – זכות להשכירו בשכירות משנה. המדובר בפולש. ועוד בית המשפט לעניינים מקומיים גם נדרש לנושא לגופו, לא רק לעניין מעמדו של המערער.

ז.(1) לאחר שמיעת הצדדים והעיון איני רואה מקום להעתר לערעור. כבר ציין הנשיא שמגר בשכבר הימים, כי "הסמכות המינהלית ניתוספה כדי לאפשר תגובה על אתר, וכדי למנוע קביעת עובדות בהסתמך על כך שההליכים המשפטיים הרגילים דורשים, לא אחת, זמן לא מועט, וכי גם קיימות דרכים, שאין תמיד אפשרות מעשית לחסמן, כדי למשוך הליכים באופן מלאכותי" (ר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פ"ד מ(2) 445, 447 – 448). ראו גם דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 10505/03 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 625: "תכליתו של צו ההריסה היא למנוע אפשרות של השהיית ביצוע צוים בדרך של גרירת הליכים משפטיים באופן מלאכותי כדי להרויח זמן" (עמ' 627); ראו גם ע"פ 1278/05 אבו גנים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה לוד (טרם פורסם) (השופטת ביניש).

(2) מתקשה אני לקבל את הטענה כי למערער מעמד של "הרואה עצמו נפגע על-ידי צו הריסה מינהלי", הרשאי לבקש ביטול, כלשון החוק בסעיף 238א'(ז). דעתי בעניין זה כדעת בתי המשפט הקודמים. קשה להלום, כי הפתח פתוח לכל אדם, ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין, ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו. אכן, לכאורה נראית שובת לב הטענה, כי אם באורח זה או אחר יכול המערער לבוא בגדרי מי שניתן להאשימו בעבירות בניה ללא היתר וכיוצא בזה לפי החוק, הריהו בגדר מי שרואה עצמו נפגע. יש לפרש הוראות חוק אלה לפי תכליתן הפשוטה והברורה. ההוראות העונשיות שבסעיף 208 וכן 204 באות כדי להרתיע עוברי עבירה פוטנציאליים, כדי שיידעו שלא רק בעל המקרקעין אלא משתמשים בפועל, מבצעי עבודות, אחראים להן וכיוצא בזה צפויים לעונשים אם יעברו עבירות תכנון ובניה. המאטריה של צו הריסה מינהלי היא שונה; הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א'(ז)? לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע – וזכויות כאלה יכול שיהיו - למשל – של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה. נזכור גם, כי המחוקק ציין מפורשות בסעיף 238א(ז) כי הגשת בקשה לביטול אינה מתלה את תוקפו של הצו, שכן הדעת נותנת כי ידע המחוקק, שהתליה כשיגרה תעשה פלסתר את הרעיון של צוי ההריסה המינהליים. איני סבור כי ההיקש בין המואשמים האפשריים לפי סעיף 208, למשל, לבין "הרואה עצמו נפגע" לפי סעיף 238 א(ז) הוא תקף, בודאי לא משל היו תאומים זהים.

(3) ועוד, אף לשיטתו של המערער "היה לו יומו" בבית המשפט לעניינים מקומיים, אשר נתן לבו גם ליתרת טענותיו, גם אם לא השיג תוצאה כחפצו, וכך גם בית המשפט המחוזי, ושניהם לא קיבלו את טענת האפליה. אף לעיצומם של דברים איני רואה מקום להתערב בהחלטותיהם.

(4) על בית המשפט ליתן ידו למאבק הקשה של הרשויות בעבירות תכנון ובניה, המגיע למרבה הצער רק לחלק, אולי חלק לא גדול, מתוך העבירות, בין היתר מטעמי עומס. משנאכף החוק במקרים שבהם הוא נאכף, ובוודאי בהיעדר אפליה קונקרטית ובוטה, על בית המשפט להושיט ידו לכך, כל עוד מצא כי הרשויות פעלו כחוק.

(5) מקובלות עלי גם התיחסויות בתי המשפט הקודמים לעניין עשיית דין עצמית שנקט המערער, שיהוי וכיוצא בזה. למערער טרוניה כלפי מי שאיפשר לו (שלא כדין) להחזיק בנכס ולהשקיע בו מכספו, קרי, השוכר; הדבר נתון ליחסים ביניהם, ואין בידי להביע דעה על כך.

ח.סוף דבר: אין בידי להעתר לערעור. הצו יוכל להתבצע בתוך שלושים יום מהיום.