רע"פ 680/08 כאמל אבולקיעאן נ. מדינת ישראל

1.

לבית-משפט השלום בבאר-שבע הוגשו בקשות אחדות לביטול צווי הריסה מנהליים שהוצאו נגד שישה מבנים, על-ידי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז דרום. הבקשות נדונו במאוחד. המבקשים הם בני הפזורה הבדואית בנגב, ועל פי גרסתם הם הועברו בשנת 1956 ממקום מושבם דאז – וואדי זבלה, לימים קיבוץ שובל, למקום מושבם הנוכחי, באדמות הישוב יתיר. בין המבקשים לבין המדינה מתנהלים מזה זמן רב מגעים באשר לפינויים ממקום מושבם הנוכחי אל הישוב חורה. במהלך שנת 2006 הקימו המבקשים את המבנים בהם עוסקת בקשה זו במקום מושבם האמור, ביתיר. אין מחלוקת כי המבנים הוקמו ללא היתרי בנייה ושלא על-פי תוכנית המתאר. בבקשתם טענו המבקשים, כי הם בעלי זכויות שביושר בקרקע ועל כן הם רשאים לראות את עצמם בגדר נפגעים ממתן הצו, במובנו של סעיף 238א(ז)(1) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965. עוד נטען, כי הליך הוצאת הצווים היה פגום מהותית, שכן, בין היתר, לא קוימה חובת ההתייעצות כמתחייב בחוק. בית-משפט השלום דחה את הבקשות, וקבע כי המבקשים לא הוכיחו זכות כלשהי בקרקע, וממילא גם אם קיימות להם זכויות שביושר, כפי שנטען, אין הדבר מתיר בנייה לא חוקית חדשה. עוד נקבע, כי המבקשים לא הרימו את נטל ההוכחה הנדרש מהם כדי לסתור את חזקת התקינות בעניינם של הצווים, ובכללה החזקה כי התקיימה התייעצות כנדרש על פי הדין.

2.

בערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע טענו המבקשים, כי הערכאה הדיונית שגתה בכך שקבעה כי אין לראותם כמי ש"רואה עצמו נפגע" לפי סעיף 238א(ז)(1), ובכך שלא ניתנה למבקשים אפשרות לחקור את יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, אשר הורה על הוצאת הצווים. ערעורו של מבקש 1 נדחה על הסף כיוון שבקשתו נדונה בעבר, במסגרת הליך אחר, נדחתה והפכה חלוטה. באשר למבקש

2, נקבע כי הוא לא הוכיח כי עומדת לו זכות כלשהי בקרקע. כמו כן נקבע, כי צדק בית-משפט השלום בקביעתו שצו ההריסה הוצא באופן תקין, ובהחלטתו למנוע מהמבקשים להטריח ולזמן את יו"ר הועדה שלא לצורך. על כן דחה בית-המשפט את הערעור.

3.

בבקשה שבפני עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיהם טענות זהות לאלה ששימשו אותם בערכאות קמא, היינו, כי מן הדין לראותם כבעלי זכות עמידה, נוכח הפגיעה שהצווים מסבים להם, וכן לאפשר להם לזמן את יו"ר הועדה המחוזית לעדות.

4.

דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מגלה עילה למתן רשות לערער. כידוע, הכלל הוא כי רשות זו אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים יוצאי דופן, המעוררים שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מהמקרה הפרטני של הצדדים (ע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)).

הבקשה שבפניי אינה מסוג זה. בבחינת מעבר לנדרש אוסיף, כי במקום אחר דן בית-משפט זה בזכותם של נפגעים הדרים במבנים לאורך זמן רב לטעון כנגד צווי הריסה שיפוטיים מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה שכותרתו "הריסה ללא הרשעה", והדברים שנאמרו שם יפים גם לעניינינו:

"יש להעניק זכות עמידה רחבה מקום בו מדובר במבנה הקיים זמן רב, ובאנשים המתגוררים בו – אף אם ללא כל זכות שבדין – משך תקופה ארוכה. בניגוד לצו הריסה מנהלי המוצא במהלך בניית מבנה, תוך 60 יום מסיום הקמתו או תוך 30 יום מאכלוסו (סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבנייה), צו הריסה ללא הרשעה יכול שיינתן גם לאחר שהמבנה קיים במקום כבר מספר שנים. ברי, כי אדם המתגורר במבנה זמן רב ייפגע מהריסתו, ואין זה צודק למנוע ממנו להביא את השגותיו בטרם תינתן ההכרעה השיפוטית אשר עשויה להותיר אותו חסר בית." (רע"פ 272/08 טרק סלימאן אמטיראת נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם,

13.1.08))

אולם, בבקשה שבפני מדובר בצווי הריסה מנהליים העוסקים במבנים, שעל פי קביעתן של הערכאות קמא, קביעה שלא מצאתי בה פגם, לא היו גמורים ולא מאוכלסים בעת הוצאתם. הסמכות המנהלית להוצאת צווים מסוג זה נועדה לאפשר לרשויות להגיב על אתר למעשי בנייה לא חוקיים ולקביעת עובדות בשטח, וההלכה הנוהגת היא כי במקרים אלה, מי שאין לו זכות במקרקעין לא נכנס בגדר "הרואה עצמו נפגע":

" הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א'(ז)? לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע – וזכויות כאלה יכול שיהיו – למשל – של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה "

(ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח תקווה (לא פורסם,

17.4.05)).

כפי שציינתי לעיל, דברים אלו הינם בבחינת מעבר לנדרש, שכן דין הבקשה לערעור שני במקרה זה להידחות.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית.