רע"פ 2789/08 עידית אליטוביץ נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקשת, עורכת-דין במקצועה, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עם תום פרשת התביעה, הודיעו הצדדים כי גיבשו הסכם טיעון בגדרו הוגש כתב אישום מתוקן בעובדתיו הודתה המבקשת. על פי אותן עובדות עשתה המבקשת שימוש אישי בכספים אותם נטלה מהמתלונן, תוך שהיא מבטיחה כי תשקיע אותם עבורו, וכי בעת שייצגה את המתלונן בתביעה מול חברת-ביטוח, לא יידעה אותו כי ניתן פסק-דין בעניינו, ונמנעה מלהעביר לו את מלוא סכום הפיצוי שנפסק לו. בעקבות הרשעתה, נדונה המבקשת לשלוש שנות מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח.

2.

עניינה של המבקשת שב ונדון בפני מותבים אחדים, בעקבות ערעור שהגישה על העונש שנגזר לה, ובגין בקשתה המאוחרת להוסיף לכתב-הערעור בקשה להתיר לה לחזור מן ההודאה. בקשה זו נדחתה, לראשונה , על-ידי בית-המשפט המחוזי ביום 10.9.06. עתירה שהגישה המבקשת לבית המשפט הגבוה לצדק נגד אותה החלטה, נדחתה, תוך שצוין כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי אינה בלתי-סבירה, אף כי ניתן היה לקבל אחרת תחתיה (בג"צ 8528/06). קביעה זו של בג"צ הובילה את המבקשת להגיש בקשה נוספת לבית-המשפט המחוזי, והפעם לעיון חוזר בהחלטתו לדחות את הבקשה הראשונה. בקשה זו נדחתה אף היא, אולם במסגרת ערר שהגישה המבקשת כנגד ההחלטה שלא לעכב את ביצועו של העונש, הורה בית-משפט זה לערכאה קמא, בהסכמת הצדדים, לשוב ולדון בבקשה. בית-המשפט המחוזי עשה זאת הפעם במותב תלתא ושב ודחה אותה, לאחר שהגיע למסקנה כי נוכח השהות שעמדה למבקשת לחזור בה מן ההודיה, ובפרט נוכח היותה מיוצגת בידי סנגור, לא נמסרה הודאתה כלאחר-יד. כן נקבע, כי לא הוכח שמסירת ההודיה נבעה ממצב נפשי אשר פגע בכשרות ההודיה.

3.

בסופם של אותם הליכים דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב את ערעורה של המבקשת, ועמו את השגותיה כנגד חומרת העונש ועל הסתמכות בית-משפט השלום על ראיות המשיבה שהוצגו טרם גיבושו של הסכם-הטיעון. כן נדחו טענות אחרות שהיו בפי המבקשת – אי-הזמנתו של תסקיר מבחן, והאמון ששרר בין המבקשת למתלונן, ואשר לשיטתה היה בו כדי להצביע על היות הסכסוך בעל אופי אזרחי.

4.

בבקשה שבפני אין המבקשת עותרת ליתן לה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור שהגישה כנגד גזר הדין, אלא על החלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום כ"ה באב התשס"ז (9.8.2007). אותה החלטה היא בבחינת החלטת ביניים בהליך פלילי, עליה היתה רשאית המבקשת להשיג במסגרת בקשת רשות לערער כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, אולם משבחרה למקד את בקשתה לאותה החלטה בלבד, אלך אף אני בעקבותיה.

כידוע, רשות לערער אינה ניתנת כעניין שבשיגרה, באשר הליך זה יוחד למקרים המעוררים שאלות משפטיות עקרוניות, להן עשויה להיות השלכה על קהל גדול של מתדיינים. לא זה המצב בבקשה הנוכחית העוסקת בעניינה הפרטני של המבקשת, וחוסר יכולתה להשלים עם החלטותיהן של הערכאות השונות שלא להתיר לה לחזור בה מהודייתה בעובדותיו של כתב האישום המתוקן. הודייה זו מסרה המבקשת לאחר ניהולה של פרשת התביעה, בעת שהיתה מיוצגת על ידי יודע-משפט, וכאשר ההליכים בעניינה היו מצויים בשלב מתקדם. יתר על כן, הכרעת הדין ניתנה בתחילת חודש מרץ 2006, והמבקשת היתה ערה לעתירתה של ב"כ המשיבה לגזור לה מאסר ממושך. חרף זאת, ואף שגזר הדין ניתן רק ביום ב' באייר התשס"ו (30.4.06), לא טרחה המבקשת לעתור לביטולה של הכרעת הדין, ונדמה כי יש בכך להעיד יותר מכל, כי קיימת זיקה הדוקה בין בקשתה לחזור בה מן ההודייה לחומרת העונש שהושת עליה.

חזרת נאשם מהודייתו מוסדרת בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הקובע: "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". ההלכה הפסוקה קבעה כי סעד מסוג זה יינתן לנאשם מקום שמאובחן פגם ברצונו החופשי או בהבנתו את משמעות הודייתו. יישומה של הלכה זו בעניינה של המבקשת נבחן בידי מספר מותבים, והכל השתכנעו כי הודיית המבקשת בפני הערכאה הדיונית היתה כנה ואמיתית. בנסיבות אלו לא מצאתי כי עניינה של המבקשת מצדיק ליבון בפני ערכאה נוספת, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.

המבקשת תתייצב לשאת בעונשה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום כ"ג בניסן התשס"ח (28.4.2008), עד לשעה 10:00.