רע"פ 2802/03 אלי סדון נ. מדינת ישראל

1.המבקשים הורשעו על פי הודאתם בעבירות של אי הגשת דוחו"ת תקופתיים ושל מסירת ידיעות לא נכונות בלא הסבר סביר, עבירות לפי חוק מס ערך מוסף התשל"ו- 1975. ביום 8.10.02 נגזר דינם. על מבקש 1 נגזרו תשעה חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 100,000 ₪, או מאסר של 200 יום תמורתו. ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 20.2.03, אך ביצוע עונש המאסר עוכב לבקשת מבקש 1 עד יום 16.3.03. מבקש 1 הגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע עונש המאסר בנימוק שדרוש לו פרק זמן של שישה חודשים לצורך גיוס סכום הקנס שהוטל עליו. בקשתו זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 12.3.03.

2.על החלטה זו ערער מבקש 1 לבית משפט זה, אשר עיכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל על מבקש 1 עד למתן החלטה אחרת. המשיבה התנגדה לבקשה, אך דיון שהיה אמור להתקיים בעניין נדחה בהסכמה, ולא נקבע לו מועד חדש. כך קרה שעונש המאסר שהוטל על מבקש 1 עוכב בהחלטת ביניים, אך החלטה לגופה של הבקשה לעיכוב ביצוע טרם ניתנה עד עתה.

3.בינתיים הגישו המבקשים ביום 20.3.03 בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובקשה זו הועברה לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים, לאחר שנקבלה תגובת המשיבה.

4.עתה, מונחת בפניי בקשתו של מבקש 1 לעכב גם את תשלום הקנס שהוטל עליו, בטענה כי אם לא יעוכב גם ביצועו של עונש זה, יהיה על עליו לרצות את ימי המאסר שנקצבו חלף הקנס, משום שמצבו הכלכלי ירוד וידו אינה משגת לשלם את הקנס. המשיבה, מצדה, מתנגדת לבקשה. לדבריה, נוכח העברת הדיון בבקשת רשות הערעור להרכב של שלושה שופטים, ובהנחה שלא יחול שינוי במועד הדיון, אין היא מתנגדת אמנם לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אך לא כן באשר לתשלום הקנס. המשיבה מדגישה את הכלל לפיו אין מעכבים ביצועו של תשלום קנס שהוטל במסגרת גזר דין, ובייחוד כאשר העונש הוטל בשל השמטת הכנסות. המשיבה מוסיפה ומציינת כי החשש שהמבקש ייאלץ לרצות עונש מאסר חלף הקנס אין בו כדי להצדיק תוצאה שונה משום שעונש מאסר זה הוא אמצעי לאכיפת התשלום. לבסוף טוענת המשיבה כי בקשת רשות הערעור נסובה על חומרת העונש בלבד, וסיכוייה להתקבל- נמוכים.

5.דין הבקשה להידחות. בניגוד לעונש מאסר, שריצויו אינו הפיך, קנס ששולם ניתן להשיב, אם יוחלט על ביטולו המלא או החלקי ומכאן הכלל כי אין מקום לעכב תשלומו של קנס שנגזר. העובדה כי אין בידי מבקש 1 לשלם את הקנס וכי יהיה עליו לרצות את עונש המאסר שנקצב חלף הקנס, עשויה להשליך על מערך השיקולים שיש לשקול לעניין עיכוב ביצועו של תשלום קנס (ראו בעניין זה ע"פ 1467/01 ג'אזי ווזווז נ' מדינת ישראל ); אולם, במסגרת האיזון שיש לערוך בין הצורך למצות את הדין ללא דיחוי עם מי שהורשע, לבין החשש מריצוי עונש שווא, נראה לי כי במקרה הנדון יש להעדיף את האינטרס הציבורי שבתשלום הקנס ללא דיחוי. בהקשר זה ראוי לזכור כי המבקש "נהנה" מעיכוב עונש המאסר שנגזר עליו, גם לאחר שמיצה ללא הצלחה את זכות הערעור בפני בית המשפט המחוזי. יתר על כן, בקשת רשות הערעור שהגיש מבקש 1 עניינה- חומרת העונש בלבד. בסוגיה זו, ועל אחת כמה וכמה בשאלת גובה הקנס בעבירות שעניינן העלמת מס, ניתן להעריך, בזהירות הראויה, כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור, לפחות בכל הנוגע לקנס, אינם מן הגבוהים, וגם בכך יש משום נימוק התומך במסקנה כי דין בקשת העיכוב להידחות.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע עונש הקנס נדחית. בהסכמת המשיבה, יעמוד על כנו עיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן החלטה אחרת.