רע"פ 2807/08 ציון דזלינוס נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב – יפו (ת"ד 12280/04) בגין עבירה של נסיעה לאחור באי זהירות וגרם חבלה של ממש, לפי תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ); ועבירה של נהיגה בקלות ראש וגרם חבלה של ממש, לפי סעיפים 62(2) ו-38(3) לפקודת התעבורה.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 20.2.2004 נהג המבקש ברכב משא בנסיעה לאחור ביציאה מבית פרטי וחסם את דרכו של רוכב אופניים שנסע ברחוב באותה עת. כתוצאה מכך פגע רוכב האופניים ברכב ונגרמו לו שברים בעמוד השדרה והוא נותר משותק בארבע גפיו.

ביום 28.2.2006 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט ש' איזקסון ) את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ביום 12.6.2006 גזר בית המשפט על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; עשר שנות פסילה מלקבל או להחזיק רישיון; שישה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים, וקנס בסך 3,000 ש"ח; ועשרה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 3719-08-07), בטענו כי שגה בית המשפט לתעבורה משהחמיר בעונשו יתר על המידה שכן אין מדובר במקרה של התרשלות חמורה ולנוכח הפגיעה הכלכלית שפסילה כה ארוכה תגרום לו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר א' סטולר) דחה את הערעור בקובעו כי העונש שהוטל על המבקש הולם את חומרת רשלנותו ותוצאתה, בציינו כי לא הייתה כל מניעה שהמבקש יסיע את רכבו וייצא מהחניה בנסיעה קדימה, שכן ליד החניה בה עמד הרכב הפוגע ישנו שדה גדול שניתן היה להסתובב בו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא התערב בעונשו. בעניין זה טוען המבקש כי שגה בית המשפט משקבע כי יכול היה לצאת מהחניה בנסיעה לפנים, שכן השדה שנמצא בסמוך למקום בו עמד היה בוצי באותה עת, וקיים היה חשש שרכבו ייתקע בבוץ.

מנגד טוענת המשיבה כי הבקשה אינה עומדת בקריטריונים הדרושים למתן רשות ערעור, שכן אינה חורגת מעניינו הפרטני של המבקש ולמעשה עוסקת אך ורק בתקיפת הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וכנגד מידת העונש.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. כפי שעולה במפורש מעדותו של רוכב האופניים במסגרת הטיעונים לעונש, בסמוך למקום חניית רכבו של המבקש מצוי היה שדה רחב, אשר בנקל ניתן היה להסתובב בו. טענתו של המבקש כעת, לפיה חשש משקיעת רכבו בבוץ טוב היה לה לו לא הייתה מועלית. דווקא העדפתו של המבקש את הסיכון לסביבתו – סיכון שלמרבה הצער התממש בדמות הפגיעה הנוראית שנגרמה לרוכב האופניים – על פני "הסיכון" שרכבו ישקע בבוץ, ממחישה את מידת רשלנותו, ואת המידה בה ראוי מעשהו לעונש שנגזר בגינו.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.