רע"פ 376/09 חאפז שרקאוי נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי בחיפה, בתיק ע"פ 3295/08 וע"פ 3350/08, מיום 20.11.2008. בתיק זה נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה בת"ד 1249/05 ונתקבל ערעורה של המשיבה על גזר הדין.

נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בחדרה בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 14.6.2003 לערך בשעה 16:15, נהג המבקש ברכב מסחרי מסוג מיצובישי (להלן: הרכב ) בלב כפר מוסמוס. המבקש עצר את הרכב סמוך לבית סבה של סרין אגבריה (להלן: המנוחה ) כדי להמתין שרכב מסוג טויוטה (להלן: הטויוטה ) שנסע לפניו, יעבור בסמטה צרה בהמשך הדרך. בעת העצירה, המבקש שוחח עם מכרו עבד אל רחים אגברייה (להלן: עבד ) שפנה לאחר מכן להכווין את הטויוטה בסמטה. לאחר חידוש הנסיעה, המבקש פגע במנוחה, מבלי שיבחין כי היא נמצאת בסמוך לרכבו. החבלות שנגרמו למנוחה הביאו למותה.

ביום 28.11.2007 הרשיע בית המשפט לתעבורה בחדרה (כבוד סגן הנשיא ס' מוחסן ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בהכרעת הדין נקבע, כי המבקש עצר את רכבו ושוחח עם עבד למשך יותר מ-3 דקות ובזמן זה לא שם לב למתרחש סביבו בכביש. כמו כן, העדיף בית המשפט את ההודאה שמסר המבקש במשטרה, וקבע כי הוא לא הסתכל כלל במראות הרכב, הן בזמן השיחה עם עבד והן לאחר תחילת הנסיעה. בית המשפט ציין, כי מסיבות אלה בלבד, היה צריך הנאשם לצפות שילד עלול להגיח לכביש מאחד הבתים בסביבה ולפיכך היה צריך לרדת מהרכב בעצמו או למצער לבקש מחברו לבדוק את הדרך לפני חידוש הנסיעה. יתרה מכך, נקבע כי המנוחה התקרבה לרכב מאחור ובמשך זמן רב, עוד בטרם כניסתה ל"שטח המת", היא נמצאה בטווח הראיה של המבקש. עוד ציין בית המשפט, כי המבקש הינו בן הכפר ועל כן הכיר את מקום התאונה, את האופי הבעייתי של הכביש והיה מודע להיעדר המדרכות ומכאן שחובת הזהירות המוטלת עליו הייתה גדולה יותר. לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט כי משלא מילא חובה זו, הוא התרשל בנהיגתו וכתוצאה מכך גרם למותה של המנוחה.

ביום 2.1.2008 גזר בית המשפט על המבקש, עונש של 6 חודשי מאסר בפועל, שיבוצעו בעבודות שירות, בתנאי שהמבקש יימצא מתאים לביצוע עבודות שירות; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון למשך 4 שנים; מאסר על תנאי של 12 חודשים, והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור במשך שנתיים עבירה של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה בזמן פסילה או נהיגה ללא רישיון נהיגה; וקנס בסך 5,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 3350/08). לטענת המבקש, לא ניתן היה להבחין במנוחה מהרכב, העצירה נגרמה מכורח הנסיבות ונמשכה זמן מועט ולכן לא היה בחידוש הנסיעה התרשלות מצידו. אין לצפות ממנו לצאת מהרכב ולבדוק את השטח סביבו, מאחר ודרישה זו היא בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. כמו כן, נטען כי בית המשפט לא התחשב בסולחה בין המשפחות ובנסיבותיו האישיות של המבקש בעת גזירת העונש. המשיבה מצידה, הגישה ערעור שכנגד על קולת העונש (ע"פ 3295/08). לשיטתה, יש צורך בהרתעה ובהעלאת רף הזהירות שנדרש מהנוהגים בכפרים עם תשתיות תעבורה בעייתיות.

ביום 20.11.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ר' שפירא, ע' גרשון ו-צ' קינן ) את ערעורו של המבקש. לעניין הכרעת הדין, בית המשפט לא מצא לנכון להתערב בממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות של הערכאה הראשונה. נקבע, כי לאור נסיבות האירוע, המבקש לא עמד בחובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו. בשל התשתית הבעייתית במקום, תנועת הולכי רגל על הכביש בהיעדר מדרכה, גובה הרכב והידיעה שקיים "שטח מת" שלא ניתן לראות ממקום הנהג, היה על המבקש לצאת מהרכב טרם תחילת הנסיעה כדי לבדוק את השטח או למצער לבקש ממכרו לעשות זאת. לעניין העונש, בית המשפט הותיר על כנו את עונש המאסר בפועל, אך קבע כי תקופת פסילת הרישיון חורגת לקולא מן המקובל במקרים מסוג זה ולכן נתקבל ערעורה שכנגד של המשיבה ותקופת הפסילה הועמדה על 6 שנים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. המבקש חוזר ומשיג על הכרעת הדין בטענה כי הדרישה לצאת מהרכב ולבצע בדיקה לפני תחילת הנסיעה, הינה מוגזמת. לדבריו, במשך תקופת ההמתנה, הוא ועבד לא הבחינו באף הולך רגל ולצורך הבדיקה, די היה בכך שבסוף השיחה עבד עבר לפני הרכב, כדי למלא את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו. בנוסף, לטענתו הממצאים העובדתיים של בית משפט השלום מבוססים על השערות בלבד והדבר מהווה עילה מספקת להתערבות בפסק הדין. לבסוף, באשר לעונש, טוען המבקש כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט

המחוזי בעונש שהושת עליו על ידי הערכאה הראשונה ולהארכת תקופת פסילת הרישיון ל-6 שנים.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. לשיטתה, בית המשפט לא קבע כי יציאה מן הרכב ובדיקת הסביבה הן בגדר חובת התנהגות כללית בכל מקרה של חידוש נסיעה. גם בית משפט השלום וגם בית המשפט המחוזי ציינו, כי בנסיבות האירוע המסוים בו היה מעורב המבקש, לאור מודעותו ל"שטח המת" ולתנאי הדרך, היה עליו לבצע בדיקה יסודית של השטח בטרם תחילת הנסיעה. משלא עשה זאת, התנהגותו באירוע זה היא בגדר רשלנות. בנוסף, מפנה המשיבה לפסיקתו של בית משפט זה בנוגע לחובה של נהג רכב לוודא שב"שטח המת" של הרכב לא נמצאים הולכי רגל. גם באשר לעונש, נסיבות האירוע, מצדיקות לדעת המשיבה את הארכת תקופת הפסילה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה ידועה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי יש לדחות את הבקשה גם לגופו של עניין. בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי כי המבקש עצר את הרכב למשך 3 דקות לפחות, ובזמן זה שוחח עם עבד ולא התייחס למתרחש סביב הרכב. כן נקבע, כי במידה והיה שם לב לכביש, היה רואה את המנוחה עוד בטרם נכנסה ל"שטח המת", באמצעות המראות. ממצאים אלה אף אושרו על ידי בית המשפט המחוזי. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מהלכה זו ולא מצאתי כי המקרה שלפניי מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים שקבע בית משפט השלום לתעבורה ואשר אושרו על ידי בית המשפט המחוזי.

מעבר לכך, חובת הזהירות הנדרשת מנהג רכב, נבחנת בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו (ראו ד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' חדריה , פ"ד לח(2) 285, 286 (1984) והשוו רע"פ 6617/08 בילאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.10.2008); רע"פ 2807/08 דזלינוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.2008)). אין מחלוקת כי באירוע המדובר, המבקש היה מודע לתשתיות הגרועות של הכביש וכן להימצאותם של ילדים בסביבת הרכב. רכבו של המבקש הינו מסוג טנדר וקיים אזור "שטח מת", הגדול מזה של רכב רגיל, שלא ניתן לראותו ממושב הנהג. אמנם, שדה הראייה של הנהג איננו מוגבל כמו במשאית או אוטובוס. דא עקא, על פי ממצאי בית משפט השלום, שדה הראייה לא נוצל כלל. המבקש השתהה מספר דקות בטרם המשיך בנסיעה ובפרק זמן זה הוא לא הסתכל לצדדים ולא השתמש במראות הרכב. חובת הזהירות שקמה במצב דברים זה, בהתחשב בחוסר תשומת הלב לדרך ובנסיבות הבעייתיות במקום, חייבה את המבקש לצאת מהרכב ולסרוק את הסביבה בטרם חידוש הנסיעה או לכל הפחות לבקש מעבד לעשות זאת. מאחר ולא עשה זאת, לא מילא המבקש את חובת הזהירות המוטלת עליו והתרשל בנהיגתו.

אי לכך, אין להתערב בהרשעתו של המבקש על ידי בית משפט השלום.

באשר לגזר הדין, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש.

התחשבות במכלול השיקולים הרלוונטיים, לרבות עברו התעבורתי של המערער, הכולל 52 עבירות, בחלקן עבירות כגון נהיגה במהירות מופרזת; אי ציות לתמרור; עקיפה תוך חציית קו רצוף; נהיגה בשכרות ועוד, מחייבת פסילת רישיון הנהיגה של המבקש לתקופה ארוכה ולכן לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.