רע"פ 2847/10 ג'ימי צור נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ע"פ 70942/08, כבוד השופטים ד' ברלינר- נשיאה, ז' המר, י' שבח ) מיום 11.1.2010, בו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"פ 1872/07, כבוד השופטת ר' גרינברג ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום המייחס לו עבירה של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר; עבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה; עבירה של עדות שקר; עבירה שלשימוש במסמך מזויף וכן עבירה של שיבוש מהלכי משפט. על פי הנטען בכתב האישום בין המתלונן לאחותו, רעייתו של המבקש, היה סכסוך שבמרכזו מספר דירות בבני-ברק. ב-15.1.2001 הגיש המתלונן תביעה כספית לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, נגד המבקש ורעייתו, בנוגע לדמי שכירות מהדירות בבניין. במרץ 2002, הגישו השניים – המבקש ורעייתו – תביעה שכנגד שעניינה אכיפת הסכם מכר שנכרת לטענתם, בין המתלונן לרעייתו של המבקש, ולפיו המתלונן מכר לרעייתו של המבקש את חלקו בדירות תמורת 65,000$. על פי הנטען, המבקש זייף את הסכם המכר שהציג לפני בית המשפט, על ידי כך שחתם בו חתימה הנחזית להיות חתימת המתלונן, ללא סמכות כדין ובכוונה לרמות, כך שלאחר הזיוף נחזה המסמך להיות הסכם החתום על ידי המתלונן. כל זאת, לפי הנטען, נעשה בכוונה לקבל במרמה פסק דין לטובתו ולטובת רעייתו.

לאחר שמיעת הראיות הרשיע בית משפט השלום את המבקש במיוחס לו. בהכרעת הדין הוקדש פרק נכבד לטענת ההגנה של המבקש כי פסק הדין שניתן בתביעה הכספית – אשר קבע כי בית המשפט לא שוכנע שהחתימה היא אכן חתימתו של המתלונן, כשם שגם לא שוכנע שהחתימה נעשתה בידו של המבקש בכוונה לזייף את חתימת המתלונן – מהווה השתק פלוגתא במישור הפלילי כנגדו. בית משפט השלום סקר את הפסקיה והספרות בסוגיה זו וקבע:

"לאור כל האמור לעיל ובהתייחס לטענת ההגנה לקיומו של השתק פלוגתא בהסתמך על ע"א 246/66 הנ"ל, ברור כי שאלת הזיוף לא הוכרעה ע"י ביהמ"ש אשר ביסס הכרעתו על דיני חוזים תוך קביעה שאינו קובע ממצאים בשאלת הזיוף, לא במפורש ולא מכללא. כמו כן, ברי כי המדינה בהליך הפלילי אינה חליפתו של המתלונן בהליך האזרחי.

דומה כי די באמור לעיל כדי לדחות כל טיעוניה של ההגנה המסתמכות על פסק הדין האזרחי. ולמותר לציין כי אין כל ממש בטענה כי הסכמת התביעה להגשת פסק הדין, פותחת פתח להגנה לטעון השתק פלוגתא או להעלות כל טענה אחרת המסתמכת על נ/1, להבדיל מהראיות הרלוונטיות המצויות בתיק".

בכל הנוגע לממצאי עובדה ומהימנות קבע בית משפט השלום כי עדותו של המתלונן נאמנה עליו במלואה ואילו זו של המבקש נדחית מכל וכל כבלתי אמינה. כן נקבע כי לאור מכלול העדויות והנסיבות ובכללן העדויות התומכות של המומחים קיימת הוכחה במידה הדרושה שהמבקש מעורב בזיוף החתימה בין כמבצע ובין כמסייע. ביום 25.11.2008 נגזרו על המבקש 16 חודשי מאסר, מהם 6 חודשים בפועל והיתרה על תנאי, וכן הוטל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. ביום 11.1.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרו נדחה הערעור, פרט לסוגית העונש. נקבע כי אין בסיס לערעור הנדון, וכי בית משפט השלום ביסס את פסק דינו על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות, ואין מקום להתערבותה של ערכאת ערעור בממצאים אלו שנקבעו לאחר שבית משפט השלום שמע את הראיות והעדים שהופיעו בפניו. כמו כן נקבע שהיו גם ראיות מוצקות להרשעתו של המבקש, נוסף לעדויות, ועל כן פסק הדין מבוסס על אדנים של ממש. בכל הנוגע לטענת השתק הפלוגתא נקבע כי הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בעניין זה על ידי בית משפט השלום מקובלים, ומכל מקום, אין מקום לדבר על השתק פלוגתא אלא מקום שבו הוכרעה שאלה עובדתית. הכרעה כזו, כאמור, לא הייתה בהליך האזרחי, וכבר מטעם זה, נקבע כי, אין מקום לקבל את הטענה. בכל הנוגע לגזר הדין נקבע שהעונש שהוטל על המבקש איננו חמור, בהתחשב בכך שאין מדובר רק בזיוף, אלא גם בעשיית שימוש במסמך המזויף בהליך שיפוטי. אולם, תוך מתן משקל לחלוף הזמן, הועמד עונשו של המבקש על ארבעה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוען המבקש, בדומה לטיעוניו בערכאות הקודמות, כי פסק הדין שניתן בהליך האזרחי מהווה השתק פלוגתא בהליך הפלילי שלפנינו, שכן לא ניתן לקבל מקרה שבו עובדה שלא הוכחה במאזן הסתברויות בהליך אזרחי תוכח מעבר לכל ספר סביר במשפט פלילי. מצב זה, לטענתו, יוצר פגיעה במראית פני הצדק ויש לו השלכות על אמון הציבור בבית המשפט ועל הודאות המשפטית. בבקשה המפורטת והמנומקת מנסה המבקש להוכיח כי מקרה זה עומד בכל הקריטריונים שנקבעו בפסיקה להחלת השתק פלוגתא. על כן, לטענתו, סוגיה זו מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות שצורפו, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה בשיטת המשפט הישראלית; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. המקרה שלפניי, חרף טענותיו של המבקש, אינו מעורר שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. טענותיו של המבקש, בכל הנוגע לסוגיית נפקותו של פסק הדין האזרחי בהליך הפלילי אשר לפנינו, נדון בצורה מעמיקה וממצה על ידי בית משפט השלום, כפי שפורט קודם לכן, ונבחן בשנית על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע כי:

"בית-משפט קמא הקדיש, כאמור, לנושא זה פיסקה ארוכה ומפורטת. ממצאיה העובדתיים והמשפטיים מקובלים עלינו ואיננו רואים לחזור על הדברים. מכל מקום, אין מקום לדבר על השתק פלוגתא אלא מקום שבו הוכרעה שאלה עובדתית. הכרעה כזו, כאמור, לא היתה בהליך האזרחי, וכבר מטעם זה אין מקום לקבל את הטענה . הוסף לכך את העובדה שאין מדובר באותם צדדים או חלופיהם, כי הרי בסכסוך האזרחי ניצבו משני צידי המיתרס, שני בעלי הדין האינטרסנטים, האחות והמערער מול האח, ואילו בתיק הפלילי התובעת-המאשימה היא המדינה, ולא אף אחד משני הצדדים. למותר לציין, שהאינטרס של המדינה הוא שונה לחלוטין ואינו האינטרס של בעלי הדין בהליך האזרחי. המדינה דואגת לטוהר המידות ולהגנה על ההליך השיפוטי, בהבדל מהפן הכספי האינטרסנטי שעמד לנגד המתדיינים בהליך האזרחי. מכל הטעמים שפורטו, הממצאים שנקבעו בבית המשפט בהליך האזרחי, אינם חלק מהתשתית הראייתית שעמדה בפני בית המשפט קמא בענייננו, וכאמור, לא מצאנו כי נפלה שגגה בבחינתו המשפטית והעובדתית של בית-משפט קמא בסוגייה זו" (הדגשה שלי, ס ג'').

על אף טענותיו של המבקש איני מוצא מקרה זה , על פי הבסיס העובדתי שנפרש בפני, כמצדיק דיון בבית משפט זה בגלגול שלישי, לאחר שטענותיו של המבקש נדונו ונדחו על ידי שתי ערכאות שיפוטיות. לגופו של עניין איני מוצא פגם בקביעות של הערכאות הקודמות, ובהתאם למסכת העובדתית הקיימת במקרה אשר לפני, נראה כי ההכרעות מבוססות ומנומקות כדבעי. כפי שציינו הערכאות הקודמות תנאי מרכזי לבחינת קיומו של השתק פלוגתא, הינו הכרעה על פי ממצא פוזיטיבי ובמקרה זה לא נראה שקביעותיו של בית המשפט בהליך האזרחי עומדות בתנאי זה, על אף טענות המבקש (ראו ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל , פ"ד כז(2) 513, 519 (1973); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1614 (2009) (להלן: קדמי )). על כן אין זה המקרה לבחון את השאלות העקרוניות, אשר הועלו על ידי המבקש בכל הנוגע לנפקותו של ההליך האזרחי בהליך הפלילי וסוגיות השקת פלוגתא בהליך הפלילי (ראו ע"פ 447/88 לוונטהל נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 1 (1990); ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(2) 369 (1984). ראו גם קדמי , עמ' 1645) והם ימתינו לדיון שיפוטי לעת מצוא.

כמו כן, הלכה היא, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור, אלא במקרים חריגים ביותר (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924 (2001);

ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב בע"מ (לא פורסם, 15.1.2004); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע. מהנדסים בע"מ , פס' ט לפסק דינו של השופט רובינשטיין (טרם פורסם, 10.3.2009); ע"א 331/08 פטל נ' אורי

(טרם פורסם, 23.8.2009); ע"א 8566/06 אמריקור שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ , פס' 28 לפסק דיני (טרם פורסם, 8.11.2009). ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים כרך ב 1945 (2009)). כפי שציין בית משפט זה:

"כידוע, לערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם, יתרון ברור על ערכאת הערעור, אשר הכלים העומדים לרשותה מוגבלים הם ... נוכח דברים אלו חזר בית משפט זה פעמים רבות על ההלכה שלפיה ברגיל לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים בהם העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים ... ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, התערבות שתעשה אך במקרים חריגים ונדירים כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית והיא ברורה על פניהם (ראו ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.2009). ראו גם ע"פ 6395/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.09)).

בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחרוג מהלכה זו. טענותיו של המבקש נדונו על ידי שתי ערכאות ונדחו. יתר על כן, הערכאה הדיונית שמעה את הצדדים ועל בסיס ממצאים עובדתיים העדיפה את גרסת המשיבה, אין מקום והצדקה כי בית משפט זה יבחן פעם נוספת סוגיה זו. אשר על כן המבקש לא הראה טעם מדוע בקשתו מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

סוף דבר הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עימה.