ע"א 5435/07 מוחמד אבו ליל נ. נ.א.ע מהנדסים בע"מ

השופט א' רובינשטיין:

א.

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא בן-דוד) מיום 23.4.07 בתיק א' 1105/01, בגדרו נתקבלה תביעת המערער (והמשיב בערעור שכנגד, להלן המערער ) לפיצויים מן המשיבות (והמערערות בערעור שכנגד, להלן המשיבות ) בגין תאונת עבודה.

רקע

ב.

ביום 27.10.99 ביצע המערער עבודות בניה בשירות המשיבה 1, ימים ספורים לאחר שהצטרף לשורות עובדיה. במהלך נסיון לתקן פטיש שהתקלקל, ניתז מסמר לתוך עינו השמאלית, ועקב כך נפגמה ראייתו. המערער הגיש תביעתו כנגד המשיבה 1 כמעסיקתו, וכנגד המשיבה 2 כמבטחתה של המשיבה 1.

פסק הדין קמא

ג.

התביעה התקבלה. נקבע, כי בהעמדת כלי עבודה בלתי תקין ובלתי בטוח לרשות המערער – בלא כלי עבודה חלופי ובלא הדרכה באשר לפעולה הנדרשת במקרה של תקלה – הפרה המשיבה 1 את חובת הזהירות שחב מעביד כלפי עובדו. נקבע, כי לא הוכח אמנם שניתנה למערער הוראה לנהוג כפי שנהג בתיקון הפטיש, אך כי כך נהגו כפי הנראה עובדי המשיבה, וכי אפשר שהמערער פעל לפי הנחייה או עצה שקיבל מעובד ותיק יותר; המערער, צעיר לימים ובלתי מנוסה, פעל בהתאם לנראה בעיניו בנסיבות, וללא פיקוח או הדרכה מתאימים. נדחתה טענת אשם תורם, מן הנימוק שנוכח חוסר נסיונו של המערער וההדרכה הלקויה שקיבל, אין ראיה שידע על הסיכון הטמון באופן תיקון הפטיש.

ד.

נכותו של המערער הועמדה על 30%. נדחתה טענת המשיבות כאילו המערער לא עמד בחובה להקטין את נזקו, באמצעות ניתוח (שבשלב זה כבר לא ניתן לערכו), הואיל ובמכלול חוות הדעת הרפואיות לא הוכח "שעריכת ניתוח היתה מביאה בהכרח לשינוי דרמטי במצבו הרפואי של התובע ולפיכך אין לזקוף לחובתו את הימנעותו מעריכת הניתוח".

ה.

נזקיו של המערער הוערכו על ידי בית המשפט קמא כדלקמן: תחילה נקבע הפסד שכר למשך 6 חודשים בשיעור שכרו של המערער עובר לתאונה (5,151 ₪ לחודש), ולמשך 6 חודשים במחצית השיעור האמור. באשר לאבדן השתכרות בעתיד, נקבע כי לא הוכח שאלמלא התאונה היה המערער, העוסק כיום בהוראה, פונה לעיסוק רווחי יותר, אך מאידך, כי מנסיון החיים והגיון הדברים מסתבר ש"ברבות השנים עשויה הנכות בעין להשפיע על כושרו ויכולתו לעבוד באותה אינטנסיביות כמו אדם שכושר ראייתו בשתי עיניו מלא"; בראש נזק זה נקבע פיצוי "בדרך של הערכה גלובאלית ועל פי אומדנא דדיינא" בסך 650,000 ₪. נקבע, כי לא הוכח בסיס לפסיקת פיצוי בגין אובדן תנאים סוציאליים, בגין הוצאות לימודים או בגין עלות משקפיים. בגין עזרה מצד בני משפחה נפסק על דרך האומדן סך 5,000 ₪, ובגין הוצאות נסיעה בסמוך לתאונה סך 2,500 ₪. עוד נפסק פיצוי בסך 150,000 ₪ בגין כאב וסבל. משיעור הפיצוי נוכה ערכם של תגמולי ביטוח לאומי המשולמים למערער עקב התאונה, ובסופו של יום הסתכם הפיצוי בסך 239,231 ₪.

הערעורים

ו.

ערעור המערער מוסב על גובה הפיצוי. נטען, כי לאחר התאונה לא עבד כלל במשך 3 שנים, ולאחר מכן עוד שנתיים ומחצה עבד בהיקף 50% משרה בלבד. כן נטען, כי אלמלא התאונה היה מגיע "בחור צעיר בחריצותו ובכישוריו של המערער" לשכר של 15,000 ₪, ומשכך יש לפסוק סכום גבוה בהרבה בגין אבדן השתכרות. עוד נטען, כי המערער זכאי לפיצוי בגין הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים, בגין עזרת צד ג' בעתיד, ובגין הוצאות לימודים, וכי בגין כאב וסבל נפסק סכום "זעום".

ז.

בערעור שכנגד נטען, כי פעולת התיקון שביצע המערער אינה דורשת מיומנות מקצועית, וכרוכה בסיכון סביר, וכי לא הוכח שאופן הפעולה שבגדרו נפגע היה מקובל בקרב עובדי המשיבה 1; נטען איפוא, כי המשיבות אינן אחראיות כלל לנזקי המערער, ולחלופין כי יש לקבוע אשם תורם בשיעור 50% לפחות. עוד נטען, כי בבית המשפט קמא הופרכה גירסתו המקורית של המערער, לפיה עובד אחר גרם לנזקו, וכי על כן ראוי היה לדחות את התביעה כולה. כן נטען, כי המערער אכן יכול היה להקטין את נזקו באמצעות ניתוח, כי הסכומים שנפסקו בגין הפסד השתכרות לעתיד ובגין כאב וסבל הם מוגזמים, וכי סך 10,000 ₪, שנפסק למערער כהוצאות משפט (בנוסף לסך 50,000 ₪ שכר טירחה) לא הוכח ולא נתבקש.

הכרעה

ח.

לאחר העיון, לא מצאנו מקום להיעתר לערעור בשאלת האחריות. נחה דעתנו כי הכרעתו של בית המשפט קמא בעניין זה ניצבות על קרקע איתנה, וכי אין מקום להתערבות ערעורית. באשר לפיצוי, ראינו לנכון, כפי שיפורט להלן, להתערב

בפיצוי בעניין הכאב והסבל.

ט.

תחילה, עיקרי הטענות בערעורים מחייבות בסופו של יום הידרשות לממצאי עובדה, ובכגון דא ממעטת ערכאת הערעור להתערב, כידוע:

"לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי , פ"ד נב(2) 582, 594; ע"א 78/84 סווילם נ' אלג'ילאני , פ"ד מב(2) 142, 145; שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 187­191 (1999)).

המקרה דנא אינו בא בגדרים חריגים אלה, ואין מקום להתערבות בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא. כך, בין השאר , קביעתו באשר לפרקי הזמן בהם נמנע מהמערער לעבוד במשרה מלאה (קביעה שיסודה בין השאר בהתחשבות בתקופת לימודיו של המערער); ומנגד קביעתו, לפיה היה אופן תיקון הפטיש מקובל בקרב עובדי המשיבה 1, וכן מסקנתו באשר לסיכויים ולסיכונים הכרוכים בניתוח שאותו נמנע המערער מלעבור – מסקנה המעוגנת בחוות דעת רפואיות (ובעיקר חוות דעת ד"ר מזאוי מיום 13.8.02 ופרופ' פאר מיום 18.11.04). כך גם ביחס להשלכות הראייתיות של שינוי גירסת המערער.

י.

בסוגיית האחריות והאשם התורם, גם ככל שהיא חורגת מן המאטריה העובדתית, מסתברת נטייתו של בית המשפט קמא לראות במשיבה 1, כמעסיקתו של המערער, אחראית לסיכון שממנו נפגע. הלכה היא, כי:

"במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו , פ"ד לו(2) 592, 603­604, השופט ד' לוין).

עוד נקבע, מפי דור ראשונים, כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה" (ע"א 5/65

המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ , פ"ד יט(3) 205, 211­212, השופט – כתארו אז – לנדוי; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה , פ"ד מב(1) 415, 424­426). מסיבות אלה, "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ , פ"ד מז(3) 225, 232, השופט בך; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי , פ"ד מא(4) 524, 527­528). המקרה דנא אינו בא בקהל המקרים, בהם ברורה אשמת העובד הנפגע דווקא; בסופו של יום, הסיטואציה בה הועמד המערער על ידי המשיבה 1 גילמה את הסיכון שממנו נפגע, ובדין הטיל בית המשפט קמא את האחריות לכך על המשיבות. אם יועיל פסק דיננו להביא לתשומת לבם של מעסיקים את הגישה והתוצאה שבפינו, אולי יהא בכך גם יתד ופינה לשיפור ההדרכה ולמימוש בונה של אחריותם של מעבידים.

י"א.

באשר לסכום הפיצוי, לא מצאנו מקום להתערב בעיקריו. אכן, כידוע:

"הלכה מושרשת היא מלפנינו, כי למעט מקרים חריגים, יימנע בית המשפט מלהתערב בפסיקת פיצויים. רק אם סכום הפיצויים שנפסק אינו עומד בכל יחס סביר למידת הנזק שהוכח, כי אז יראה בית המשפט לנכון להתערב ולשנות את סכומי הפיצויים שנפסקו" ( ע"א 4330/03 דוד נ' גורן (לא פורסם, 2.10.05 ), השופטת פרוקצ'יה ; ע"א 610/75 רותם נ' נוף , פ"ד לב(1) 799, 808­809) .

בפרט כך, לגבי בחינה פרטנית של ראשי הנזק השונים:

"אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי... ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים... אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת" (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (לא פורסם, 4.8.05), השופט גרוניס; ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו (לא פורסם, 28.8.05); ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (לא פורסם, 8.12.05); כן ראו דברי השופט – כתארו אז – ריבלין בע"א 9192/04 Tryg – Baltica

נ' בטראן (ל א פורסם, 12.6.06)).

דבר זה מעוגן בשכל הישר, בנסיון החיים ובחוש המומחיות, כגישה עקרונית ומדיניות שיפוטית, בבחינתו של מאזן כולל של נסיבות ורכיבי פיצוי – בלא לגרוע מן האפשרות להתערבות במקרים המתאימים.

י"ב.

במקרה דנא נמצא בכל זאת מקום להתערב ברכיב אחד, הוא הכאב והסבל. נראה בנסיבות, כי סך 150,000 ₪ שנפסק בגין כאב וסבל הוא על הצד הנמוך. הדעת נותנת, כפי שגם סבר הנשיא המלומד בבית המשפט המחוזי, כי ייגרם למערער גם סבל בעתיד, ואם תעמוד חלילה עינו הבריאה בסכנה יקום סיכון לראייתו – ולמותר לציין את חשיבותו של נושא הראיה לכל אדם, שהיא בודאי במעלת רגישות גבוהה מאד; "ומתוק האור, וטוב לעינים לראות את השמש" ( קהלת י"א, ז') . על כן אנו מעמידים את רכיב הכאב והסבל על סך 225,000 ₪.

י"ג.

טענות המערער בעניין פסיקת פנסיה ותנאים סוציאליים, עזרת צד ג' לעתיד, לימודים, ופוטנציאל השתכרות נטענו בלא התמודדות של ממש עם הנמקותיו הנכוחות של בית המשפט קמא. באשר לכושר ההשתכרות בפרט נציין, כי אכן המדובר על פניו ב"בחור חרוץ ובעל כישורים", אלא שלכאורה אין סיבה שתכונות אלה לא יעמדו למערער גם כעת, לאחר הפגיעה בעינו.

י"ד.

סיכומו של דבר, אנו נעתרים לערעור ברכיב הכאב והסבל. איננו נעתרים לערעור שכנגד. המערער זכאי להוצאותיו בערעור ולשכר טרחה בסך 10,000 ₪.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין. אבקש להדגיש כי לטעמי, כאשר מצויים אנו בגדריה של עוולת הרשלנות, וכאשר מוכח כי העובד התנהג באורח שאינו סביר, אין לפטור אותו לחלוטין מאחריות לנזק. אכן, כפי שמובא בדברי חברי, "יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו" (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו , פ"ד לו(2) 592 (1982), אך אין הדבר מוליך בהכרח למסקנה שאין להטיל כל אחריות על העובד. כך, בעניין מפעלי קרור למשל קיבל בית המשפט העליון את הערעור ביחס לגובה אשמו התורם של הניזוק והעלה אותו לשיעור של 30%. הטלת מרבית האחריות על המעביד ומקצתה על העובד אינה פוגעת בהכרח, משמעותית, בתמריץ "לשיפור ההדרכה ולמימוש בונה של אחריותם של מעבידים" – כדבר חברי – ומנגד, היא מאפשרת לממש את מטרות הטלת האחריות בדיני הנזיקין גם ביחס לעובדים. עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו המשיבות לא עמדו בנטל להוכיח כי המערער התרשל, כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך אין לייחס לו אשם תורם.

המשנה- לנשיאה

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.