רע"א 5438/09 עו"ד יוסף גרוסמן נ. שמואל אסי אסלן

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק

דינו של בית

המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 3717/07 מיום 19.5.2009 (כבוד השופטת י' שטופמן ), אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 17.9.2007 (כבוד הרשם א' שליו , תיק מס' 0144968-06-4).

בין המבקש לבין המשיב התנהלה מערכת יחסים עסקית, אשר בגדרה לווה המבקש כסף מהמשיב, באנגליה ובישראל. ההלוואה באנגליה עמדה על סך של 200,000£ לירות שטרלינג הנושאת ריבית שנתית של 12% (להלן: ההלוואה באנגליה ). ההלוואה בישראל עמדה על סך 10,000$ דולר ארצות הברית ו-22,000£ לירות שטרלינג (להלן: ההלוואה בישראל ). לטענת המשיב, המבקש לא עמד בתנאי החזר חובותיו, ולכן הוא פתח בהליכים באנגליה ובישראל לשם גביית חובותיו מאת המבקש.

המשיב הגיש בישראל תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו. ביום 15.12.2005 ניתן כנגד המבקש, לו ניתנה רשות להתגונן, פסק דין בהעדרו שחייב אותו לשלם סכום של 222,236 ש"ח והוצאות, בגין ההלוואה בישראל (ת"א 66045/04, כבוד השופטת ו' סמואל-סימון ). המבקש הגיש ביום 21.12.2005 בקשה לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרו (בש"א 185415/05). בין לבין, ביום 14.2.2006 חתמו המבקש ורעייתו על הסכם פשרה שנערך באנגליה, אליו הגיעו הצדדים בעזרת בא כוח המשיב, עו"ד סונדרס מלונדון. מספר ימים לאחר מכן חתם המשיב על ההסכם (להלן: הסכם הפשרה ). בהסכם הפשרה התחייב המבקש למכור את ביתו בלונדון עד מועד מסוים, תמורת סכום שלא יפחת מ- 225,000£ לירות שטרלינג בתוספת פירעון המשכנתא על הנכס. אם לא יצליח המבקש לעשות כן יימכר הבית למשיב תמורת תשלום חוב המשכנתא, בסכום של 180,000 לירות שטרלינג, וקיזוז סכום של 225,000 לירות שטרלינג המהווים " total of the indebtedness " (סעיף 2 שורה 3 להסכם הפשרה). הצדדים פעלו על פי ההסכם וביום 23.2.2006 שילם המשיב את חוב המשכנתא לבנק והנכס עבר לבעלותו. ביום 4.4.2006 נערך דיון בבקשה לבטל את פסק הדין שניתן בישראל, ובה הוסכם בין הצדדים כי פסק הדין יבוטל בכפוף לכך שהמבקש יפקיד בקופת בית המשפט עד לא יאוחר מיום 15.5.2006 את סכום פסק הדין. המבקש לא הפקיד את סכום פסק הדין, ובדיון שנערך ביום 24.5.2006 טען כי הוא מוכן שפסק הדין של בית משפט השלום יישאר בתוקפו, מכיוון שעל פי טענתו הסכם הפשרה שנחתם באנגליה תקף גם לגבי החוב נשוא פסק הדין, ולכן לא נותר לו כל חוב למשיב. אשר על כן, פסק הדין נותר בעינו והמשיב פתח בהליכי הוצאה לפועל לשם גביית חובו.

בדיון בפני ראש ההוצאה לפועל טען המבקש טענת "פרעתי" וזאת בהתבסס על הסכם הפשרה. מנגד טען המשיב כי ההסכם לא נועד לכסות את החוב בגין ההלוואה בישראל – הלוואה שהיא נשוא פסק הדין ותיק ההוצאה לפועל – אלא לכסות את החוב בגין ההלוואה באנגליה בלבד. ראש ההוצאה לפועל קיים דיון, שמע את הצדדים וקבע כי נטל הראיה בטענת 'פרעתי' מוטל על המבקש, אך משזה הפנה להוראה בהסכם הפשרה הפוטרת אותו מחובותיו למשיב, עובר נטל הראיה להוכחת חוב נוסף, למשיב הטוען כי ההסכם מסדיר רק את ההלוואה באנגליה. ראש ההוצאה לפועל קבע כי לא ניתן ללמוד מנוסח הסכם הפשרה ושווי הבית, על הסכמה חד משמעית בעניין פירעון חוב ההלוואה בישראל. כמו כן, קבע ראש ההוצאה לפועל, כי הוא אינו מקבל את תשובת המבקש לשאלה מדוע, כעורך דין, לא דאג לציין במפורש בהסכם הפשרה כי התשלום פוטר אותו גם מכל חבות למשיב שקמה בישראל. תשובת המבקש, לפיה פעל כך בהתאם לבקשת עו"ד סונדרס, לא הניחה את דעתו של ראש ההוצאה לפועל. אשר על כן, ראש ההוצאה לפועל עבר לבחון את מכלול הכספים שחב המבקש למשיב, על מנת לברר האם הסך של 225,000£ לירות שטרלינג ששולם באמצעות מכירת הבית, משקף את החוב באנגליה או פורע גם את החוב בישראל. לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות קבע ראש ההוצאה לפועל כי ניתן לייחס מתוך סכום התמורה ששולם בעד הבית סך של 5,000£ לירות שטרלינג בלבד שהמשיב לא עמד בנטל להוכחת הלוואה בסכום זה. על כן, הורה ראש ההוצאה לפועל להפחית מתוך החוב נשוא תיק ההוצאה לפועל סך של 5,000£ לירות שטרלינג כערכם נכון ליום 14.2.2006.

סוגיה נוספת שעלתה בדיון בפני ראש ההוצאה לפועל, הייתה משמעות אי הגעתו של עו"ד סונדרס לעדות, על אף שהוזמן ונקבע מועד מיוחד לשם כך. ראש ההוצאה לפועל קבע

כי אין לזקוף העובדה שעו"ד סונדרס לא העיד לחובת מי מהצדדים. עו"ד סונדרס ייצג את המשיב אך מדובר בעד המצוי במדינה אחרת שהתייצבותו כרוכה בהוצאות רבות, שלא היה ברור מי ישא בהן. בנוסף קבע ראש ההוצאה לפועל כי המשיב נעתר להצעה לזמן את עו"ד סנדרס, אך זימונו לא הסתייע. מנגד המבקש התנגד בתוקף לעדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, ולכן קבע ראש ההוצאה לפועל שהמבקש אינו יכול לטעון עתה דבר בעניין הנפקות של אי הגעתו עו"ד סונדרס לעדות, וזאת לאור עקרון תום הלב.

המבקש הגיש ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 19.5.2009 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור (ע"א 3717/07, כבוד השופטת י' שטופמן ). בית המשפט המחוזי קבע כי החלטתו של ראש ההוצאה לפועל בדין יסודה. ראש ההוצאה לפועל בדק את הדברים לעומקם וערך בירור מקיף בשאלה האם הסכם הפשרה מתייחס אך ורק לחוב באנגליה, או שמא גם לחוב בישראל, ומסקנתו, על פי בית המשפט המחוזי, הייתה נכונה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש לא עמד בנטל השכנוע העיקרי המוטל על כתפיו כל העת במסגרת טענת "פרעתי". המבקש היה חייב להוכיח כי פרע את הסכום המיוחד נשוא פסק הדין, והוא לא עשה כן. בנוסף ציין בית המשפט המחוזי כי תמוהה בעיניו מדוע בזמן שהתקיים הליך ביטולו של פסק הדין נשוא תיק ההוצאה, על פי בקשתו, הוא לא עדכן את בית משפט השלום באופן מיידי על הסכם הפשרה – שעל פי טענתו מאיין את פסק הדין שהוא ביקש לבטל – ועשה כן רק בחודש מאי 2006, למרות שהתקיים דיון בעניין בחודש אפריל 2006. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שהמבקש הוא עו"ד במקצועו, לא צוין בהסכם הפשרה במפורש כי הוא כולל את חובות המבקש למשיב בישראל. תשובת המבקש לפיה הדבר נעשה ביוזמתו של עו"ד סונדרס לא הניחה את דעתו של בית המשפט המחוזי. בנוסף ציין בית המשפט המחוזי כי הוא לא ירד לסוף דעתו של המבקש, שטען כנגד התרת הבאת ראיות בעל פה כנגד מסמך בכתב ובפרט כנגד הבאת ראיות בדבר אירועים שאירעו טרם חתימת הסכם הפשרה. עוד הוא ציין כי, משנקבע הוראה בדבר " total of the indebtedness " בהסכם הפשרה אין די בכך כדי לקבוע אם הסכם הפשרה מסדיר את כלל חובותיו של המבקש כלפי המשיב באנגליה בלבד, או כולל בתוכו גם את החובות בישראל, ולכן אין מדובר בראיה בעל פה כנגד מסמך בכתב. על מנת לבחון את טענת המבקש, אין מנוס מבחינת כלל החובות שעמדו בין הצדדים נכון למועד חתימת הסכם הפשרה. אשר על כן, החליט בית המשפט המחוזי כי:

"מעיון בהחלטה המפורטת והמנומקת עולה, כי ראש ההוצל"פ ביסס את מסקנתו על חקירות הצדדים, המהימנות שייחס לעדותם והמסמכים שהוצגו בפניו בהסכמה. חובות המערער כלפי המשיב באנגליה פורטו ונבחנו בהחלטה אחד לאחד, ולמעט תשלום בסך של 5,000 פאונד שלא הוכח כי הגיע לידי המערער, נקבע כי החובות של המערער למשיב באנגליה בלבד, לרבות ההוצאות בגינם, עלו על הסכום שנקבע במסגרת הסכם הפשרה, ומכאן שלא ניתן לקבוע כי הסכם הפשרה כלל גם את הסדר החובות של המערער כלפי המשיב בישראל. לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות".

מכאן בקשה זו, שבפניי.

המבקש חוזר וטוען כי הסכם הפשרה מהווה הסדר לגבי כל חובותיו למשיב. המבקש טוען כי הערכאות הקודמות שגו בכך ששינו את הדברים המפורשים הכתובים בהסכם הפשרה. כמו כן, טוען המבקש, כי המשיב לא עמד בנטל הבאת הראיות לסתור את טענת פרעתי המבוססת על הסכם הפשרה. עוד הוא טוען כי היה מקום לזקוף לחובתו של המשיב את אי הגעתו של עו"ד סונדרס לעדות בפני ראש ההוצאה לפועל. בתגובה לתשובת המשיב, הנושאת את הכותרת "בקשה למתן הוראות למשיב", מציין המבקש כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור, מכיוון שהערכאות הקודמות התעלמו מהלכות ברורות של בית משפט זה. המבקש טוען כי הערכאות הקודמות קיבלו עדות בעל פה נגד מסמך בכתב; פירשו מסמך בניגוד לאמור בו; הסכימו להצגת מסמכים המוקדמים לעריכת מסמך נשוא הדיון; התעלמו מההשלכות של אי התייצבותו של עד מטעם הצד השני ועוד. אשר על כן טוען המבקש כי "נחצו כל הקווים האדומים" ויש מקום למתן רשות ערעור.

המשיב סומך את ידיו על פסקי הדין של הערכאות הקודמות, וטוען כי טענותיו של המבקש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בהתאם להלכות של בית משפט זה. בנוסף, טוען המשיב כי טענותיו של המבקש הן כנגד קביעות עובדתיות, ואין ערכאת ערעור מתערבת בקביעות מסוג זה, אלא במקרים מיוחדים. לגופו של עניין טוען המשיב כי הסכם הפשרה מסדיר אך ורק את חובותיו של המבקש באנגליה, ואין הוא מתייחס לחוב בישראל. עוד טוען המשיב כי המבקש לא עמד בנטל השכנוע העיקרי, אשר תמיד מוטל על כתפיו בטענת פרעתי. כמו כן, טוען המבקש כי לראש ההוצאה לפועל קיימת סמכות לפרש את הסכם הפשרה, ואין מדובר בשינוי ההסכם, כפי שטוען המבקש, אלא בפרשנות מתבקשת של הסכם הפשרה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב, בתשובתו של המבקש לתגובת המשיב,

ובהחלטות של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). לא שוכנעתי, כי הבקשה דנא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות, הן בפני ראש ההוצאה לפועל והן בפני בית המשפט המחוזי ושיש בה כדי להצדיק דיון ב"גלגול שלישי". מסיבה זו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, וזאת ממספר טעמים עיקריים. ראשית , חרף הניסיונות של המבקש לשוות לטענותיו אופי משפטי עקרוני, עיקרה של הבקשה מופנה כנגד קביעות עובדתיות של ראש ההוצאה לפועל בעניין מהות הכספים אשר שולמו במסגרת הסכם הפשרה. קביעות אלו אושרו על ידי בית המשפט המחוזי. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924 (2001);

ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב בע"מ (לא פורסם, 15.1.2004); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע. מהנדסים בע"מ , פס' ט לפסק דינו של השופט רובינשטיין (טרם פורסם, 10.3.2009); ע"א 331/08 פטל נ' אורי (טרם פורסם, 23.8.2009); ע"א 8566/06 אמריקור שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ , פס' 28 לפסק דיני (טרם פורסם, 8.11.2009). ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד) ). המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם חריגים, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי.

שנית , סעיף 19 (א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז 1967, קובע:

טענת פרעתי

19

(א) חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

נטל השכנוע בטענת פרעתי, על פי סעיף 19, קבוע ומוטל תמיד על החייב. נטל זה הינו נטל ראשוני והוא אינו עובר אל הזוכה לעולם, מכיוון שהמוציא מחברו עליו נטל הראיה (ראו רע"א 3149/06

בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ (לא פורסם, 1.11.2006) (להלן: פרשת בית מימון ); דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות 189 (2008) (להלן: בר-אופיר)). במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה, הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור, "זאת כאשר החייב מביא למשל מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו. ולנוכח מצב דברים כזה, צריך הזוכה להראות כי פני הדברים שונים ממה שהם נראים על פי טענת החייב" (בר-אופיר, עמ' 189). אך חשוב לזכור כי גם במצב דברים זה נטל השכנוע העיקרי הראשוני מוטל על כתפי החייב, ובמה דברים אמורים? אם בסוף הדיון עדיין נשאר ספק באשר לביצוע או אי-ביצוע פסק הדין, או כאשר כפות המאזניים באשר לעובדות הן מעוינות, מוכרע הדין לרעת הצד שעליו מוטל נטל השכנוע, קרי, החייב במקרה של טענת פרעתי. כפי שציין בית משפט זה:

"אין צורך לומר, שחשיבותה המיוחדת של קביעת נטל השכנוע היא בכך: שאם בסוף המשפט העריך השופט שההוכחות של הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לרעת הצד הנושא בנטל השכנוע" (ד"נ 4/69 נוימן ובנין חברה לביטוח בע"מ נ' כהן , פ"ד כד(2) 229, 291 (1970). ראו גם ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל , פ"ד ד 504 (1950); יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1505 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003); בר-אופיר, עמ' 189)

וכן יפים לעניין זה דבריו של השופט זוסמן :

"נתבע הטוען 'פרעתי', נטל השכנוע להוכחת טענתו עליו ולעולם אינו עובר לתובע. לא די היה למשיבים נתבעים לטעון ולהוכיח כי פרעו סכום פלוני, אלא עליהם היה להוכיח, כי פרעו את שני השטרות, נשוא המשפט. יתכן כי בדונה בנטל ההוכחה, התכוונה השופטת ל burden of adducing evidence (חובת ההוכחה), להבדיל מה- burden of establishing a case (חובת הראיה). ההבדל בין השניים הוא ... כי על פי נטל השכנוע, פוסק השופט נגד אותו בעל דין שעליו מוטל היה להוכיח טענה פלונית והוא לא הוכיחה כדי שכנועו של בית המשפט. ואילו נטל הבאת הראיה אינו מחייב פסק דין לכאן או לכאן, אלא פירושו רק שאם הביא בעל דין שכנגד, הנושא בנטל השכנוע, ראיות היכולות לשמש יסוד לפסק דין לטובתו, ובלבד שיתקבלו על דעת השופט, ולעומתן אינו מביא בעל דין ראיה לסתור, יהא השופט ראשי לפסוק על פי הראיות שהביא בעל דין שכנגד. עדיין יכול לזכות מי שלא הביא ראיה לסתור, והוא כאשר הראיות שהובאו נגדו לא יהיו נאמנות על השופט" (ע"פ 402/59 פויראייזן נ' איזנר , פ"ד ט"ו(2) 937, 941 (1961). ראו גם נתן קנת וחיים קנת נטל ההוכחה וחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי 75 (2002))

אשר על כן, איני מקבל את טענת המבקש כי המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו. כאמור, הנטל העיקרי מעולם לא היה על כתפי המשיב, כל שהיה עליו הוא נטל משני של הבאת ראיות לסתור. ראש ההוצאה לפועל ובית המשפט המחוזי קבעו כי ממכלול הראיות לא ניתן לבסס את האמירה בהסכם הפשרה (" total of the indebtedness ") כהסכמה חד משמעית על פירעון חוב ההלוואה בישראל, ולכן נבדק מכלול הכספים שחב המבקש למשיב. על כן, במצב דברים זה, על פי מושכלות היסוד של דיני הראיות, יש לפסוק לרעת המבקש שלא הרים את נטל השכנוע העיקרי בטענת פרעתי, שהרי כפי שציין בית המשפט המחוזי כדי שחייב יצא חובתו הראייתית – אין די בכך שיוכיח כי שילם לזוכה סכום מסוים, ועליו להוכיח כי פרע דווקא את הסכום המיוחד שהוא נשוא הדיון (ראו בר-אפיר, עמ' 189). אין זה מספיק להציג את הסכם הפשרה, על המבקש להוכיח בצורה משכנעת כי פרע את כל חובותיו למשיב, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, לא הוכח כי המבקש פרע באמצעות הסכם הפשרה את החוב נושא פסק הדין, ולא מצאתי לנכון להתערב בקביעה זו, שבוססה על בדיקה יסודית ומעמיקה של ראש ההוצאה לפועל.

שלישית , אף אני, כבית המשפט המחוזי, איני מקבל את טענת המבקש בדבר הבאת ראיות בעל פה כנגד מסמך בכתב. אכן, בדיני הראיות נהוג הכלל אשר אוסר על עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, וגם לכלל מצויים חריגים (ראו סעיפים 80-82 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני; יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1099 (1999) (להלן: קדמי). אולם אין זה המקרה שלפניי. לא מדובר במקרה בו הובאו ראיות בעל פה כנגד מסמך בכתב, אלא במקרה בו הובאו ראיות לשם פרשנותו של המסמך. כללי הראיות אינם חלק מדיני הפרשנות (ראו אליהו ארנון דיני הראיות 164 (תש"ל)). הראיות בעל פה אינן באות לסתור או לשנות את האמור במסמך, אלא באות לשם פרשנות המסמך. קבלה של ראיה בעל פה לשם פרשנות מסמך אינה אסורה, והיא לעיתים אף רצויה לשם התחקות אחד אומר דעת הצדדים בהתאם לדיני הפרשנות הנהוגים אצלנו (ראו קדמי, עמ' 1107; אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי פרשנות החוזה 470 (2001). לעניין כללי פרשנות החוזה המקובלים בשיטת המשפט הישראלית ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום , פ"ד מט(2) 265, 311 (1995);

ד"נ 2045/05

ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.5.2006)). "אכן, נקודת המוצא של סעיף 80 הנ"ל [לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, ס' ג''] הינה שמסמך בכתב נהנה מעליונות אשר באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן לסתרו באמצעות טענות על פה אלא במסמך בכתב בלבד. ואולם, סעיף זה איננו שולל השמעת טענות בעל פה לצורך פרשנותו של המסמך הכתוב, שהרי טענות כאמור אינן סותרות את המסמך אלא אך מסבירות את האמור בו" (ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח יוסף זיאן , פס' 42 לפסק דינו של השופט דנציגר (לא פורסם, 1.2.2009)). כן יפים לעניין זה דבריו של הנשיא שמגר:

"הראיות החיצוניות יכול שיהיו בכתב, אך ייתכן גם ללמוד על אופי ההתקשרות בכללותה מתוך ראיות שאינן בכתב. הלכה זו התפתחה במשפט האנגלו-אמריקני, למרות שקיימות שם הוראות האוסרות סתירתו של מסמך בכתב באמצעות ראיות שאינן בכתב. ההצדקה לחריגה מאותן הוראות נעוצה בכך שאין מדובר בשינויו של החוזה או בסתירתו, אלא בהתחקות אחר האמת על-ידי בחינת העיסקה, אשר חוזה המכר מהווה אך חלק ממנה, בשלמותה ותוך הבנת מהותה כהווייתה" (ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי , פ"ד מו(3) 2, 19(1992)).

אשר על כן, אין בידי לקבל את טענת המבקש כי הערכאות הקודמות התירו הצגת ראיות בעל פה כנגד מסמך בכתב. כל שעשו הערכאות הקודמות היה ניסיון לפירוש ההוראה בדבר " total of the indebtedness " שנכתב בהסכם הפשרה, ובחינת השאלה האם הסכם הפשרה מהווה פירעון גם לחוב בישראל. אין חולק כי לראש ההוצאה לפועל קיימת סמכות מעין זו (ראו פרשת בית מימון ). בנוסף לכך במקרה הנדון בחן בית המשפט המחוזי את פרשנותו של ראש ההוצאה לפועל להסכם הפשרה ואת מסקנותיו לעניין מכלול הכספים, ולא מצא בהם כל פגם, ולכן אין מקום לבחון מסקנות אלו פעם נוספת, בערכאה שלישית.

רביעית , בית המשפט המחוזי ציין כי:

" אם הסכם הפשרה שנחתם כאמור בחודש פברואר 2006 היה מסדיר, כטענת המערער, את כלל חובותיו כלפי המשיב, יש להניח כי המערער היה מודיע זאת לאלתר לביהמ"ש שדן, באותה עת, בתביעתו לביטול פסק הדין, ובוודאי שהיה עושה כן בדיון שהתקיים כחודשיים לאחר מכן, באפריל 2006, בו הגיעו הצדדים להסכמה על ביטול פסק הדין בכפוף להפקדה בקופת בית המשפט של סכום פסק הדין. בנקודה זו יש לציין, כי הטענה לפיה הסכם הפשרה מסדיר את כלל חובותיו כלפי המשיב, לרבות אלו בישראל, נזכרה על ידי המערער לראשונה רק כחודש לאחר מכן בדיון שהתקיים ביום 24.5.06".

אני מצטרף בכל פה לדברים אלו של בית המשפט המחוזי, ולדעתי יש בהם כדי להעיד על כך שאף המבקש עצמו לא סבר בעת עריכת הסכם הפשרה כי הוא חל גם על ההלוואה בישראל, שאם לא כן, שבה ועולה השאלה מדוע לא ציין זאת במפורש בפני בית משפט השלום, אשר דן בביטול פסק הדין, בהזמנות הראשונה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

המבקש ישא בשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 10,000 ש"ח.