רע"פ 9747/09 רפיק מצארווה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 7353/09 כבוד השופטים ד' ברלינר - נשיאה , ז' המר- סג"נ , ת' שפירא ) מיום 23.11.2009 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 3342/08, כבוד השופטת ד' בארי ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בתל אביב-יפו המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בכוח. על פי הנטען בכתב האישום ביום 28.12.2005, סמוך לשעה 12:00, הגיע המבקש לביתה של המתלוננת ברח' סוקולוב בהרצליה, על מנת לתקן את הדוד לחימום מים שהתקלקל. המבקש בדק את הדוד ומסר למתלוננת כי עליו לקנות חלקים שונים לביצוע התיקון. המתלוננת ליוותה את המבקש לדלת ביתה. ליד הדלת המבקש החדיר את ידו מתחת לחולצתה וחזייתה של המתלוננת, ולפת בחוזקה את חזה. המבקש אחז בידו השניה בעורפה ונישק אותה על לחיה, בלא הסכמתה. המתלוננת הדפה את המבקש ותוך כדי ההדיפה, קיבלה מכה במצחה מארון בדירתה.

ביום 28.1.2009, לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש במיוחס לו בכתב האישום. בית משפט השלום קבע כי המבקש עשה רושם בלתי אמין. הוא טען כי כלל לא היה במקום האירוע, אולם מסר גרסאות שונות לגבי מיקומו בזמן האירוע. לעומת זאת בית משפט השלום ציין כי המתלוננת עשתה רושם אמין וכי לא היתה לה כל סיבה להעליל על המבקש. על כן נקבע – לאחר שבית המשפט נתן דעתו כי לעניין המעשים המגונים המתלוננת הינה עדה יחידה – כי הוא שוכנע שהמשיבה הוכיחה במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי את המעשים המיוחסים למבקש בכתב האישום. ביום 15.3.2009 גזר בית משפט השלום על המבקש 30 חודשי מאסר מהם 10 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים. כמו כן הוטל עליו קנס בסך 4000 ש"ח ופיצוי המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח. בגזר הדין ציין בית משפט השלום כי לחובתו של המבקש רישום פלילי אחד ללא הרשעה, אשר עניינו ניסיון לבצע מעשה מגונה בנסיבות דומות לנסיבות שבתיק זה. גם באותו תיק המבקש הגיע לבית המתלוננת במסגרת עבודתו, והוא ניסה לנשק אותה, למרות שהיא אמרה לו כי הינה נשואה ואם לילידים ואינה מעוניינת בכך. באותו מקרה החליט בית המשפט שלא להרשיע את המבקש. על כן ציין בית משפט השלום כי נראה שהמבקש לא למד את לקחו ולמרות ההזדמנות שניתנה לו חזר וביצע מעשה חמור שפגע באופן ממשי במתלוננת, ולכן במקרה זה יש להעדיף את האינטרס הציבורי ולגזור על המבקש מאסר מאחורי סורג ובריח.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וביום 23.11.2009 ניתן פסק דין אשר דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי בחן את הכרעת הדין של בית משפט השלום, וקבע כי אין מקום להתערב בממצאים ובמסקנות שנקבעו בערכאה הדיונית. עוד נקבע כי לעדותה האמינה של המתלוננת נמצא חיזוק משמעותי בעדותה של עורכת דין, אשר העידה על מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע. כמו כן ציין בית המשפט המחוזי כי לא הוברר מדוע לטענתו של המבקש קיים למתלוננת מניע להעליל עליו, כאשר ההיכרות היחידה ביניהם היא ישנה מעבודת תיקון קודמת שביצע המבקש בדירתה. על כן בסיכומו של דבר לאור אי הוכחת טענת האליבי, לא נמצא כל כרסום בראיות והרשעתו של המבקש הינה כדין. כמו כן נקבע כי אין מקום להתערב בגזר הדין אשר הביא בחשבון את כלל השיקולים ואיזן ביניהם באופן ראוי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענתו העיקרית של המבקש מתמקדת בשאלה האם היתה היכרות קודמת בינו לבין המתלוננת. לטענתו בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לשתי קבלות אשר הוצגו בפניו, ומהם עולה, לטענתו, כי בדירתה של המתלוננת בוצעו על ידו עבודות תיקונים בעבר, ולכן הוכח כי היתה בינו לבין המתלוננת היכרות מוקדמת. לכן עדותה של המתלוננת על כך שאינה מכירה את המבקש הינה עדות מופרכת אשר פוגעת באמינותה. על כן, לטענתו, התעלמותו של בית המשפט המחוזי מהראיות שהציג גורמות לו לעיוות דין ולהרשעתו בלא שנבחנו כל הראיות שהוגשו לבית המשפט.

המשיבה טוענת כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לגופו של עניין היא טוענת כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיניות, ולכן אין מקום לבחון את טענתיו אלו בגלגול שלישי. יתר על כן, הראיות שהוצגו אינם מלמדות בהכרח כי המבקש מכיר את המתלוננת היכרות מוקדמת. המשיבה טוענת כי לא נטען ולא הוכח כי המתלוננת היא ששהתה בדירה בזמן שבוצעו התיקונים הנטענים. כמו כן היא טוענת כי המתלוננת לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, ולכן אין מקום ל"מקצה שיפורים" בבית משפט זה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסק הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. במקרה שלפניי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור, אלא במקרים חריגים ביותר (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924 (2001);

ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב בע"מ (לא פורסם, 15.1.2004); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע. מהנדסים בע"מ , פס' ט לפסק דינו של השופט רובינשטיין (טרם פורסם, 10.3.2009); ע"א 331/08 פטל נ' אורי (טרם פורסם, 23.8.2009); ע"א 8566/06 אמריקור שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ , פס' 28 לפסק דיני (טרם פורסם, 8.11.2009). ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים כרך ב 1945 (2009)). כפי שציין בית משפט זה:

"כידוע, לערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם, יתרון ברור על ערכאת הערעור, אשר הכלים העומדים לרשותה מוגבלים הם ... נוכח דברים אלו חזר בית משפט זה פעמים רבות על ההלכה שלפיה ברגיל לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים בהם העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים ... ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, התערבות שתעשה אך במקרים חריגים ונדירים כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית והיא ברורה על פניהם (ראו ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.2009) (להלן: פרשת פלוני ). ראו גם ע"פ 6395/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.09)).

בנסיבות המקרה שלפניי, לא מצאתי מקום לחרוג מהלכה זו. הערכאה הדיונית שמעה את העדים באופן בלתי אמצעי ונתנה אמון בעדותה של המתלוננת, כמו כן ידוע הוא כי ההלכה האמורה מקבלת משנה תוקף שעה שעסקינן בעבירות מין: "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2), 419, 426-425 (2004)). עבירות מין דוגמת המקרה שלפנינו מתבצעות בחדרי חדרים ובדרך כלל לא עדים. "לעבירות אלה, במרבית המקרים, אין בנמצא ראיות חיצוניות או עדויות נוספות מלבד עדויותיהם של מבצע העבירה הנטענת ושל קורבנותיו, ועימות של "גרסה מול גרסה" הוא כמעט בלתי נמנע. במצב דברים זה ישנה חשיבות יתרה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו לפניה ומכאן שההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית עומדת ביתר שאת" ( פרשת פלוני , פס' 33 לפסק הדין).

כמו כן, טענותיו של המבקש לגבי היכרות מוקדמת עם המתלוננת נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע, כי אין בטענות אלו להביא לכלל מסקנה באשר להיכרות מוקדמת בין המבקש למתלוננת, וכפי שציינה המשיבה אין בראיות שהוצגו כדי להוכיח שהמתלוננת שהתה בדירה בזמן ביצוע עבודות התיקון הקודמות, אם אכן בוצעו. כמו כן, לא הוסבר איזה מניע יש למתלוננת להעליל על המבקש, כפי שציין בית המשפט המחוזי. מכל מקום לא השתכנעתי כי זהו מקרה המצדיק מתן רשות ערעור, לאחר שטענותיו של המבקש נדונו בפני שתי ערכאות שיפוטיות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש יתייצב ביום 31.1.2010 בשעה 10:00, במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.