רע"פ 2979/01 ציון דהאן נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא ו' זיילר) מיום 7.3.2001, בו נדחה ערעורו של המבקש הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.

1.המבקש הואשם בבית המשפט לתעבורה בירושלים בגין נהיגה במהירות מופרזת של 201 קמ"ש בכביש בו המהירות המותרת היא 100 קמ"ש. בשל ספק בזיהוי הרכב זוכה המבקש מהעבירה של נהיגה במהירות האמורה, אולם הורשע בנהיגה במהירות של 120-130 קמ"ש, וזאת בהתבסס בעיקר על אמרתו של המבקש, שנתמכה בעדויות עדי התביעה. בגין עבירה זו הוטלו על המבקש קנס בסך 540 ש"ח, ופסילה מותנה של שמונה חודשים למשך שלוש שנים. כן הופעלו כנגדו עונשי פסילה מותנים בני שלושה חודשים כל אחד, במצטבר. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפני.

3.בבקשתו טוען המבקש, כי למרות שלא התקיים אף אחד משני התנאים הנדרשים לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד1984- הורשע בעבירה אחרת מזו שיוחסה לו בכתב האישום. לטענתו, לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן, ולא היו בפני בית המשפט ראיות להוכחת האשמה בה הורשע לבסוף. באשר לעונש טוען המבקש, כי לא היה מקום להפעיל את עונשי הפסילה המותנים שעמדו כנגדו, וזאת משום שלבסוף הורשע אך ב'עבירת קנס'. כן נטען, כי היה על בית המשפט להתחשב בכך כי המבקש כבר נשא בעונש פסילה בפועל (מנהלי) של חודש אחד, אשר הוטל עליו עם רישום הדו"ח.

4.לטענת המשיבה, עניינה של בקשת רשות הערעור של המבקש הוא בשאלות עובדתיות מובהקות - האם ניתנה למבקש זכות להתגונן בנסיבות העניין והאם העבירה הוכחה. עוד טוענת המשיבה, כי בענייננו אין המדובר בהרשעה בעבירה אחרת, שכן בשתי העבירות מדובר בעבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה. כן נטען, כי מהותית הייתה למבקש הזדמנות להתגונן מפני כל הטענות, והוא אף ניסה להתגונן בפועל מפני האפשרות להרשיעו על יסוד אמרתו.

בנוגע לעונש נטען, כי מאחר שהמבקש הורשע בגין אותה עבירה בגינה הוטלו עונשי הפסילה המותנים אין משמעות לכך שמדובר בעבירת קנס.

5.רשות לערעור שני תינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). אכן, טענות המערער מופנות כנגד קביעתן של הערכאות הקודמות כי קיימות די ראיות להרשעתו בנהיגה במהירות מופרזת ולגבי קביעתן, כי למבקש ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן. באלה אין כדי לעורר כל שאלה בעלת חשיבות כללית, וכל כולן נטועות בעובדותיו הספציפיות של המקרה דנן. אף עניין העונש שהוטל על המבקש אינו מעורר שאלה הראויה למתן רשות ערעור. מעבר לכך, שככלל, טענות לעניין העונש אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור אלא במקרים חריגים, הרי שבענייננו למבקש הרשעות קודמות רבות בעבירות תעבורה, ובנסיבות אלה, אין כל מקום להתערב בעונש שהוטל עליו. זאת ועוד, העובדה כי לבסוף המבקש הורשע בעבירת קנס איננה משנה לענייננו, שכן המבקש הורשע באותה עבירה בגינה הוטלו עליו עונשי הפסילה המותנים (רע"פ 1978/91 משה שמיר נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 717).

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.