רע"פ 3022-24 רע"פ 3022-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט העמית ר' בן-יוסף) ב-עפ"ת 68187-08-23 מיום 7.2.2024, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל אביב (בת-ים) (סגן הנשיא ע' נהרי) ב-ת"ד 6937-06-20 מימים 26.6.2023 ו-13.7.2023, בהתאמה.

2.נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות סמים לפי סעיפים 62(3) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], ונהיגה ברכב ללא ביטוח לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. זאת, לאחר שביום 10.3.2020, בשעה 12:01 לערך, המבקש נהג באופנוע באזור רמת גן ללא פוליסת ביטוח תקפה ובהיותו שיכור. בדגימת שתן שניטלה מגופו נמצא תוצר חילוף חומרים של סם מסוכן המעיד על שימוש בקנביס בשיעור של 668 נ"ג/מ"ל.

3.במסגרת ההליך שהתנהל לפני בית משפט השלום לתעבורה, המבקש עתר לגילוי ראיה חסויה. בעניינה של ראיה זו, נמסרה למבקש פרפרזה ולפיה "עידן אנברי [המבקש – י' א'] מז'בוטינסקי ר"ג מחזיק בסמים בכמויות גדולות ובעצמו משתמש בקוקאין וMDMA. עידן נוהג על אופנועים שונים גם שהוא תחת השפעת סמים". ביום הגשת העתירה, בית משפט השלום לתעבורה הורה למשיבה להגיש תגובתה בתוך 8 ימים. משלא הוגשה תגובה במועד, בית המשפט נעתר לעתירה בנמקו כי "הדעת נותנת שהמאשימה [המשיבה – י' א'] איננה מתנגדת לעתירת ההגנה". למחרת מתן ההחלטה, המשיבה הגישה הודעה לבית המשפט שבה מסרה כי התגובה לא הוגשה מחמת טעות אנוש, ביקשה לעיין מחדש בהחלטה ולקיים דיון במעמד הצדדים ובנוכחות קצין המודיעין. לנוכח בקשה זו, בית המשפט הורה על ביטול ההחלטה הנעתרת לגילוי הראיה החסויה. לבסוף, ולאחר שקוים דיון במעמד הצדדים, הוחלט לדחות את העתירה לגילוי ראיה חסויה. יצוין, כי המשיבה חויבה בהוצאות לטובת המבקש בסך 2,000 ש"ח.

בהמשך לכך, ובתום ניהול הליך הוכחות, המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בגין הרשעתו, נגזר עליו עונש של 30 חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל; 6 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי, למשך 3 שנים; תשלום קנס בסך 2,000 ש"ח; התחייבות כספית בסך 10,000 ש"ח לבל יעבור עבירת נהיגה בשכרות, עבירת נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או סמים, או עבירה של נהיגה בזמן פסילה, למשך 3 שנים.

4.ערעור המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי – נדחה. בין היתר, נקבע כי בצדק בית משפט השלום לתעבורה ביטל את החלטתו המקורית שבה הורה על קבלת העתירה לגילוי ראיה חסויה. נומק, כי "הפה שעשה הוא הפה שהתיר, אחרת היה המערער [המבקש – י' א'] יוצא זכאי מהסיבה שאי אפשר היה לגלות את זהות המקור והנאשם הזה [המבקש – י' א'], כל עוד שהוא נוהג תחת השפעת סמים בוודאי היה הורג אדם".

5.מכאן הבקשה שלפניי, אשר מתמקדת לדברי המבקש אך ורק בסוגיה העקרונית בדבר סמכות בית המשפט לקבל בקשה לעיון חוזר ללא עילה מוסדרת בחוק. בתוך כך, נטען כי מאחר שאין הסדר חקיקתי המאפשר להגיש בקשה לעיון חוזר ביחס להליכי הסרת חיסיון, בית משפט השלום לתעבורה יצר למעשה מסלול שאינו מעוגן בדין כאשר קיבל את בקשת המשיבה והורה על קיום דיון במעמד הצדדים. המבקש מוסיף וטוען כי בקשת המשיבה שקולה למעשה לערר ביניים על ההחלטה, מבלי שעומדת לה זכות להגשתו. על רקע זה, נטען כי בית משפט השלום לתעבורה פעל בחוסר סמכות, ובאופן שפגע בהגנת המבקש וגרם לו לעיוות דין.

מנגד, לעמדת המשיבה, הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. בכלל זאת, נטען כי החלטת בית משפט השלום לתעבורה להורות על גילוי הראיה החסויה התקבלה מבלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים – דיון שיש לקיימו על פי הוראת סעיף 46 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). ממילא, נמנעה מהמשיבה הזדמנות להגיב לטענות בעתירה ולהציג לבית המשפט את המידע החסוי. לטענת המשיבה, ביטול ההחלטה המורה על גילוי הראיה החסויה, היא למעשה תיקון טעות שנפלה בהחלטה זו – דבר אותו בית המשפט מוסמך לעשות. עוד נטען כי הנמקת בית המשפט לפיה העדר תגובה מטעם המשיבה שקול להסכמתה לגילוי הראיה אינה יכולה לעמוד. זאת, מאחר שאם המשיבה הייתה סבורה כי ניתן לגלות את הראיה, היא לא הייתה פועלת מלכתחילה להוצאת תעודת חיסיון.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים נדירים בלבד, המעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, כאשר מתעוררים בנסיבות העניין שיקולי צדק ייחודיים או אם נגרם עיוות דין (רע"פ 3491/24 מתתיהו נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (26.4.2024)). המקרה דנן אינו נמנה על מקרים חריגים אלה.

7.סעיף 46(א) לפקודת הראיות מורה כי: "הדיון בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 44 או 45 יהיה בדלתיים סגורות; לשם החלטה בעתירה רשאי השופט של בית המשפט העליון או בית המשפט, לפי הענין, לדרוש שהראיה או תכנה יובאו לידיעתו, ורשאי הוא לקבל הסברים מהיועץ המשפטי לממשלה או מנציגו ומנציג המשרד הממשלתי הנוגע בדבר, אף בהעדר יתר בעלי הדין". זה מכבר, נקבע בפסיקה כי התיבה "רשאי" המופיעה בסעיף 46(א) משמעה, ככלל, כי מוטלת על בית המשפט חובה לעיין בראיה החסויה ולקיים דיון במעמד צד אחד לשם שמיעת הסברים בדבר טענת החיסיון (ראו: ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8, 30 (1992); ע"פ 351/14 מדינת ישראל נ' פקיה, פסקאות יג-טו (16.2.2014) (להלן: עניין פקיה)).

בבסיס קביעה זו מצויה ההבנה כי קיום דיון שבו יישמעו טיעונים בעל-פה עשוי לחדד ולהבהיר סוגיות ועניינים הנצרכים להכרעה בעתירה לגילוי הראיה החסויה בצורה טובה יותר מאשר עיון במסמכים לבדו. חידוד הדברים במסגרת הדיון עשוי לפעול לשני הכיוונים – במקרים מסוימים יפעל הוא לטובת התביעה ובמקרים אחרים לטובת הנאשם. כך, בקיום הדיון יש כדי לקדם הן את אינטרס הציבור, הן את טובתו של הנאשם: את האינטרס הציבורי מאחר שהתביעה עשויה לשכנע את בית המשפט באמצעות הטיעון בעל-פה ומתן הסברים במעמד צד אחד כי גילוי הראיה החסויה עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב, דוגמת שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה או עם יחידה חוקרת אחרת; ומנגד את טובתו של הנאשם מאחר שלנוכח הטיעונים שיישמעו במהלך הדיון אפשר שבית המשפט ישתכנע בדבר חיוניות הראיה להגנתו (ראו עוד: עניין פקיה, שם; וכן סעיף 45 לפקודת הראיות).

8.בענייננו, החלטתו המקורית של בית משפט השלום לתעבורה הייתה להורות על גילוי הראיה החסויה מבלי שקוים דיון. החלטה זו אינה עולה בקנה אחד עם האופן שבו פורש סעיף 46(א) לפקודת הראיות בפסיקה, וממילא היא הייתה עשויה לפגוע בבירור הדברים לאשורם ובאינטרס הציבורי. ויודגש, אילו בית משפט השלום היה בוחר להותיר את החלטתו על כנה חרף טעות האנוש לה טענה המשיבה – היה נמנע בירור ענייני לגוף העתירה מפאת "דווקנות" שאינה נצרכת. בהחלטתו לקיים דיון במעמד הצדדים, חתר בית המשפט לבירור מהותי של הסוגיה, כזה שיבטיח איזון הולם בין האינטרס הציבורי לבין זה של המבקש. כפי שציינתי בעבר בהקשר אחר:

"אין ספק, כי, במקרים מסוימים, ראוי להחיל את הכלל המעדיף את שיקול עשיית הצדק על פני דבקות בכללי הפרוצדורה, אשר גם שמירתם, לצורך ניהול המשפט באופן יעיל ויציב, נועדה, בסופו של דבר, למטרה זהה – להוציא לאור משפט צדק" (יוסף אלרון "קבלת ראיות שלא על פי סדרי דין" המשפט: ספר עדי אזר ז"ל יב 15, 35 (2007)).

צדק אפוא בית המשפט משהחליט לתקן את החלטתו ולקדם את בירור עניינו של המבקש בצורה יעילה שמונעת ניהול הליכי ערעור מיותרים. לצד זאת, בית המשפט הורה כי המשיבה תישא בהוצאות המבקש באופן שנותן מענה לפגם בהתנהלותה הדיונית.

משאלו הם פני הדברים, לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי להותיר את הכרעת הדין על כנה. על כן, ובראי האמור עד כה, הטענות המועלות בבקשה אינן מגלות סוגיה עקרונית החורגת מעניינו של המבקש או חשש לעיוות דין, כך שאיני מוצא הצדקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

9.סוף דבר: הבקשה נדחית.