רע"פ 3101/15 עמיר אבו רמילה נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים: א' טל

(נשיא),

ז' בוסתן וד"ר ש' בורנשטין ) ב-עפ"ת 21732-01-15 וב-עפ"ת 36709-01-15, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופט י' צימרמן (סג"נ)) ב-ת"ד 933-1013 , ומנגד התקבל ערעור המדינה על קולת העונש שהושת על המבקש, בגדרי גזר דינו של בית המשפט לתעבורה הנכבד.

אביא להלן בתמציתיות את הנתונים הדרושים להכרעה.

רקע עובדתי

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין מעורבותו בתאונת דרכים קטלנית, שאירעה בכביש 1, בתאריך 28.6.2013, ואשר נסתיימה במותו של מוחמד חלבי ז"ל (להלן: חלבי ,

או

המנוח ).

על פי הנטען בכתב האישום, בתאונת הדרכים היו מעורבים שני רכבים – האחד, משאית, שהיתה נהוגה בידי המבקש, והשני, רכב מסוג "פורד", שהיה נהוג בידי נאשם נוסף, אניס ג'אבר ( להלן: ג'אבר ). על פי הטענה, המבקש ישב, בתחילה, במושב הנוסע במשאית, בזמן שיוסף סיאם (להלן: סיאם ) נהג בה. במהלך הנסיעה, סיאם חש בעייפות, ועל כן עצר את המשאית בשולו הימני של הכביש – אז המבקש החליף אותו, ועבר לשבת במקומו במושב הנהג. באותה שעה, ג'אבר, שנסע בנתיב הימני של הכביש, התקדם ברכבו לכיוון המשאית.

עוד נטען בכתב האישום כי המבקש החל לנהוג במשאית לאורך השול הימני במהירות שאיננה עולה על 6.5 קמ"ש, תוך שהוא משתלב לאיטו בנתיב הנסיעה הימני, וזאת, הגם שהבחין ברכב ה"פורד" המתקדם לעברו. ג'אבר, אשר הבחין אף הוא במשאית, המשיך בנסיעתו, מבלי להגיב לסכנה, עד אשר החזית הימנית של רכבו התנגשה בצדה האחורי-השמאלי של המשאית. כתוצאה מההתנגשות, נהרג חלבי, אשר ישב במושב הנוסע ברכבו של ג'אבר.

על יסוד עובדות אלה, הואשמו ג'אבר והמבקש (להלן: הנאשמים )

בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 64 ל פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

3.

הנאשמים הודו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, והורשעו על פי הודאותיהם. שירות המבחן המליץ להטיל עליהם עונש לריצוי בעבודות שירות, והממונה על עבודות השירות מצא אותם כשירים לכך.

בית המשפט לתעבורה גזר על הנאשמים 6 חודשי מאסר, מתוכם 45 יום לריצוי בפועל, והיתרה – לריצוי בדרך של עבודות שירות. כמו-כן, גזר עליהם בית המשפט הנכבד מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין, ופסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים. על המבקש הוטל אף לפצות את משפחת המנוח בסכום של 15,000 ש"ח (על ג'אבר לא הושת עונש דומה במסגרת גזר-הדין, וזאת משום שהוא הגיע להסכם "סולחה" עם משפחת המנוח, בגדרו התחייב לשלם לה פיצוי בסך 25,000 דינר, שהם כ-100,000 ש"ח).

4.

המבקש הגיש ערעור על פסק-הדין הנ"ל לבית המשפט המחוזי, במסגרתו ביקש לחזור בו מהודאתו לנוכח פגמים דיוניים שנפלו, לטענתו, בהליך נתינתה, ולחילופין – הוא השיג על חומרת העונש שהושת עליו. בהקשר זה, הוא אף ביקש להציג בפני בית המשפט המחוזי ראיות לכאורה להוכחת חפותו.

המדינה הגישה מנגד ערעור על גזר הדין, באשר לקולת העונש שהושת על שני הנאשמים.

5.

בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את ערעורו של המבקש במלואו, וקיבל את ערעורה של המדינה. נקבע כי לא נתקיימו במקרה דנן נסיבות "נדירות וחריגות", המצדיקות מתן רשות לנאשם לחזור בו מהודאתו בשלב הערעור, לפי סעיף 153 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן:

חסד"פ ). בהקשר זה, שלל בית המשפט קמא הנכבד את טענתו של המבקש כי הודאתו לא נמסרה באופן חופשי ומרצון, ואביא את הדברים שנקבעו בעניין זה, בפיסקה 14 לפסק דינו, במלואם:

"טענותיו של המשיב 1 [המבקש בהליך זה – ח"מ ]

מוכחשות על ידי עו"ד ג'ראייסי [אשר ייצג את המבקש בהליך שהתנהל בבית המשפט לתעבורה – ח"מ ], אינן משתקפות בפרוטוקול הדיון, מופנות למעשה כנגד חומרת עונש הפסילה והן מועלות לראשונה רק בהודעת הערעור, לאחר שההליך בבית משפט קמא, שכלל את הפנייתו לשירות המבחן ולממונה על עבודות שירות, הסתיים. הטענה העובדתית לגבי נסיבות התאונה, לפיה 'לאחר שיצאתי מהשול הימני בזהירות יתירה, נסעתי על נתיב ימין מרחק מסוים במצב האצת הרכב', אותה טוען המשיב 1 היום בתצהירו (...) וסבור כי על יסודה היה מקום לזכותו – אינה עולה בקנה אחד עם האמור בכתב האישום, בו הודה (...) ועם דבריו בשירות המבחן, בפניו נטל אחריות חלקית בלבד, אותה הסביר על רקע העובדה שהאחריות לתאונה מתחלקת בינו לבין המשיב 2. בשירות המבחן הסביר המשיב 1 כי הוא התכונן לצאת לכביש במהירות נמוכה, ראה את הפורד מגיע מאחוריו, אך העריך שיכול להמשיך בנסיעתו ושיש באפשרות הפורד לעבור למסלול השני".

(ההדגשות במקור – ח"מ ).

6.

באשר לערעורים ההדדיים על חומרת וקולת העונש – בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט לתעבורה, קרי בין 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין 30 חודשי מאסר בפועל, אכן הולם את העבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 64 ל פקודת התעבורה . יחד עם זאת, בית המשפט קמא סבר כי העונש הראוי בגין עבירה זו הוא, ברגיל,

מאסר לריצוי בפועל , ועל כן, קבע כי גזר-דינו של בית המשפט לתעבורה, הגם שמצוי הוא בתוך מתחם הענישה ההולם – חורג באורח משמעותי לקולא מהמקובל בענישה לגבי המורשעים בעבירות מסוג זה. הטעם לכך הוא שלא מתקיימות במקרה דנן נסיבות אישיות חריגות המצטרפות לרשלנות נמוכה, אשר מצדיקות סטייה ממדיניות הענישה הנוהגת ביחס לעבירה זו.

אשר על כן, ובשים לב לכך שערכאת הערעור איננה נוהגת למצות את הדין עם הנאשם – העמיד בית המשפט המחוזי את עונש המאסר של שני הנאשמים על 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל , וזאת תוך שהוא דוחה את טענת המבקש כי יש להקל ברכיבי העונש הנוספים שהושתו עליו.

7.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. יוער כי בתאריכים 14.5.2015 ו-17.5.2015 המבקש הגיש גם שתי בקשות לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו, וזאת עד למתן החלטה אחרת בעניינו על ידי בית משפט זה. כפי שיובהר להלן, לנוכח המסקנה שאליה הגעתי – דינן של בקשות אלה להתייתר.

עתה אפרט בתמצית את טענות המבקש.

עיקר טענות המבקש

8.

המבקש משיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתו לחזור בו מההודאה שמסר, וזאת מן הטעם שחזרתו מההודאה, נובעת, לטענתו, מכשל בייצוגו, ולא מהסתייגותו מהעונש שהושת עליו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בהקשר זה ,

המבקש חוזר על טענתו כי ההודאה ניתנה על ידו, מבלי שכתב האישום הוקרא לו, ובלא שהבין כדבעי את דברי עורך דינו, או את טיב הראיות שנאספו בעניינו. בנסיבות אלה, המבקש טוען כי נגרם לו עיוות דין, המצדיק מתן רשות ערעור בגדרי המכלול שלפני.

9.

המבקש מוסיף וטוען כי גרסתו העובדתית, עליה עמד בתצהירו בפני בית המשפט קמא, לפיה הוא איננו אחראי לתאונה – נתמכת בראיות התביעה. לפיכך, העובדה שבית המשפט המחוזי נמנע מלהכריע בבקשתו להציג, בגדרי הערעור, ראיות המעידות, לכאורה, על חפותו – גרמה לו לשיטתו, לעיוות דין. המבקש טוען עוד באותו הקשר כי במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי, מסר בא כוחו של הנאשם השני בפרשה, ג'אבר, כי ככל הנראה, הלה לא הבחין במשאית, משעה ש"נרדם על ההגה". לטענת המבקש, יש בדברים אלה, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגותו לבין קרות התאונה.

כן טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר שאלה עקרונית, החורגת מעניינו הפרטני, ואשר מצדיקה אף היא היעתרות לבקשתו שבפני. לשיטתו, המשיבה איננה פטורה מחובתה להפריך את טענותיו של נאשם, הכופר באשמתו לראשונה במסגרת הערעור, וזאת אך בשל העובדה שטענות אלה הועלו בשלב מאוחר של ההליך. לטענתו של המבקש, שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקת בית משפט זה, ועל כן קמה הצדקה נוספת ליתן לו רשות ערעור, בנסיבות.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערער – להידחות. אביא מיד בסמוך את הנימוקים למסקנתי זו.

11.

הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), או במקרים שמתגלה בהם אי-צדק בולט, או מתעורר חשש כי נגרם למבקש עיוות-דין (ראו למשל: רע"פ 2581/14 יקותיאלי נ' מדינת ישראל

[פורסם בנבו] (12.2.2015)).

במקרה שלפני – לא מצאתי כי למבקש נגרם עיוות דין, או כי עניינו מעורר שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. אבאר את הדברים להלן.

12.

לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן, נפל פגם בהליך מתן הודאתו של המבקש, או כי אירע כשל בייצוגו, באופן שמבסס חשש לעיוות דין. המבקש טען בפני בית המשפט המחוזי הנכבד (וחזר על עיקרי הדברים אף בגדר בקשה זו) כי כתב האישום לא הוקרא לו בנוכחותו, ולא הוסבר לו בשפת אמו, ערבית. כמו-כן, טען כי התגובה לכתב האישום נשמעה מפי סנגורו, מבלי שניתנה לו הזכות "לומר את המילה האחרונה", ולאחר מכן – אף לטעון לעונש. המבקש הצהיר בפני בית המשפט המחוזי, כי עו"ד ג'ראייסי, שייצג אותו בהליך שהתנהל בבית המשפט לתעבורה (להלן: עו"ד ג'ראייסי ) , פנה אליו והפציר בו להודות באשמה, שאחרת יושתו עליו 24 חודשי מאסר. בהקשר זה הוסיף: "הבנתי כי השופט הבטיח לעו"ד ג'ראייסי שיוטלו עלי עבודות שירות במקום שתי שנות מאסר. בכלל לא דובר על כך שאקבל פסילה . לאחר שנוכחתי בכך שההבטחה לא מולאה – פניתי לייצוג משפטי אחר" (ההדגשות שלי – ח"מ ).

דא עקא, עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בתאריך 24.7.2014 בפני בית המשפט לתעבורה מעלה כי הנאשם עצמו הודה בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. באותו דיון, הובהר עוד על ידי בא כוח המאשימה כי לא הושגו, במסגרת הסדר הטיעון, הסכמות לעניין העונש, וחלף זאת, הוסכם כי הנאשם יופנה לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. לאחר מכן, במסגרת ה"טיעונים לעונש" שנשמעו בפני בית המשפט לתעבורה, בתאריך 2.9.2014, הדגיש בא כוח המבקש דאז (עו"ד ג'ראייסי), במסגרת הטיעונים שהעלה לצורך הקלה בעונש, כי המבקש קיבל אחריות על המעשים שיוחסו לו בכתב האישום (ואף המבקש עצמו עשה כן במסגרת ההליך שהתנהל בפני שירות המבחן). בהמשך הטיעון לעונש, כדי להדגיש כי המבקש אכן מביע חרטה על מעשיו, אישר עו"ד ג'ראייסי את העובדות המבססות את אשמו של המבקש, ואף הציג תמונות התומכות בגירסה העובדתית הנטענת בכתב האישום, לפיה, המשאית בה נהג המבקש, החלה להשתלב בנתיב הימני של הכביש, חרף העובדה שהמבקש הבחין ברכב ה"פורד" המתקדם לעברו.

13.

יתרה מכך, בשלב הערעור הגיש עו"ד ג'ראייסי הודעה בכתב, לבקשת בית המשפט המחוזי הנכבד, שבמסגרתה הכחיש את טענות המבקש שהועלו בערעור כדי להצדיק את בקשתו לאפשר לו לחזור בו מהודייתו. במסגרת זו, עו"ד ג'ראייסי הצהיר כי כתב האישום הוסבר למבקש בשפתו מספר פעמים (תוך שהובהרה לו חלוקת האחריות בינו לבין הנאשם השני בפרשה): לראשונה בעת הדיון בבקשה לפסול את רישיון הנהיגה של המבקש עד תום ההליכים (שהוגשה יחד עם כתב האישום), ובהמשך אף בגדרי ההליך העיקרי. עו"ד ג'ראייסי הוסיף וטען כי במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני שירות המבחן – המבקש לא העלה כל השגה באשר להודאתו.

14.

לנוכח האמור בפיסקאות 12 ו-13 שלעיל, דומה עלי שקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין ממש בטענתו של המבקש כי ההודאה שמסר ניתנה שלא באופן חופשי, או מרצון – מעוגנת היטב במכלול עובדות המקרה. אכן, מפרוטוקול הדיון בעניינו של המבקש, שבמסגרתו הודה בכתב האישום, לא עולה כי כתב האישום הוקרא לו טרם שהודה בו, ועל כך יש להצר. יחד עם זאת, אין בעובדה זו בלבד כדי לבסס את טענתו כי הוא לא הבין את המיוחס לו, או כי נגרם לו "אי-צדק בולט" – ונסיבות המכלול מלמדות לכאורה אחרת. למעשה המבקש דבק בגירסה העובדתית המתוארת בכתב האישום, לכל אורך ההליך שהתנהל בבית המשפט לתעבורה הנכבד – החל מההודאה באשמה וכלה ב"טיעונים לעונש", וזאת עד שנודע לו גזר-הדין.

עינינו הרואות כי רק כאשר התברר למבקש שהעונש שהושת עליו חמור מזה שכנראה ציפה לו – הוא מיהר להגיש ערעור (ולאחר שזה נדחה – את בקשת הרשות לערער דכאן), ולהעלות השגות וטענות כנגד ההליכים שהתנהלו עד הנה.

15.

ביחס להתנהלות כמו זו שהמבקש נקט בה כאן ולטענות שהוא מעלה בגדרה – נקבע כבר בפסיקתנו כי המלצתו של סניגור לנאשם להודות בעובדות כתב האישום, תוך הבהרה שאם לא יודה – צפוי לו עונש כבד יותר – אין די בה כדי לעורר ספק שמא לא הודה הנאשם באשמתו מרצונו, או כדי לאפשר לו לחזור בו מהודאתו (ראו לדוגמה: ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל , בפיסקה 11 לפסק דינו של השופט ד' חשין (26.11.2007)). הדברים אמורים ביתר שאת כאשר הבקשה לחזור מן ההודיה מוגשת, כבענייננו, לאחר מתן גזר הדין, באופן שמעורר "חשש מניצול ההליך הפלילי כאמצעי תמרון בידי נאשם, המבקש לבחון את תוצאות ההליך ועל-פיהן להחליט אם לדבוק בהודייתו או לחזור בו ממנה ולחדש את המשפט" ( רע"פ 2292/08

אמסלם נ' מדינת ישראל , ב פסקה 5 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (30.3.2009)).

16.

נוכח כל האמור לעיל – סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שאין לאפשר למבקש בנסיבות המקרה דנן, לחזור בו מהודאתו. יודגש כי מאחר שבצדק דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המבקש לחזור בו מהודאתו – לא מצאתי פגם בכך שלא הותר לו בנסיבות להציג ראיות להוכחת חפותו הנטענת, במסגרת הערעור.

בדומה, אין בידי לקבל גם את טענתו השניה של המבקש, כי המקרה שלפני מעורר שאלה עקרונית, החורגת מעניינו הפרטני, אשר יש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, במסגרת ערעור ב"גלגול שלישי". המבקש טוען כי במקרה דנן נדרשת הכרעה בשאלה הבאה: האם חלה על המאשימה החובה להפריך את טענותיו של נאשם, הכופר באשמתו לראשונה במסגרת הערעור. אף אם אניח כי שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה – ואינני מביע עמדה לגוף העניין ביחס לסוגיה זו – לא מצאתי שהיא מתעוררת במקרה שלפני, ועל כן, מטבע הדברים, אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בנסיבות. אבהיר ואנמק להלן.

17.

בית המשפט הנכבד קמא דחה את בקשתו של המבקש ליתן לו רשות לחזור בו מהודאתו במסגרת הערעור, ולכן אף לא העמיד להכרעה מחודשת את שאלת אחריותו ואשמו של המבקש. לפיכך ומטבעם של דברים, בית המשפט המחוזי הנכבד לא נדרש, בגדרי פסק-דינו, לגוף טענותיו של המבקש, המבססות, לגישתו, את חפותו. במצב דברים זה, אין משמעות לשאלה האם הצליחה המאשימה להפריך את הטענות האמורות במסגרת הערעור, אם לאו, או האם חלה עליה החובה העקרונית לעשות כן, כאמור. אשר על כן, לא מצאתי כי המקרה שלפני מעורר שאלה עקרונית אשר מצדיקה כי איעתר לבקשה שלפני.

18.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית,

והבקשות לעיכוב ביצוע עונש המאסר הנ"ל, שהוגשו במסגרתה – מתיירות בזאת. המבקש יתייצב, איפוא, לריצוי עונש המאסר שהושת עליו, בהתאם להוראתו של בית המשפט המחוזי, בפיסקה 30 לפסק דינו, מושא בקשה זו.