רע"פ 3355/97 בית-און ישי נ. יוסף קמינסקי בע"מ

בפני בקשה למתן פסיקתה.

1.המבקשים, הכונסים הזמניים של חברת מחסני קירור באר שבע (1986) בע"מ (בפירוק זמני ובכינוס נכסים זמני) (להלן: "החברה"). ערערו (ביום 1.6.97) על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ש' דברת), לפיה חוייבו ליטול חלק בתשלום שכרו של משרד רואי חשבון שמונה לחברה (מטעמי נוחות הדיון, יוגדר משרד זה כפי שהגדירו אותו המבקשים: "הרו"ח הנוסף"). בערעורם התבקש בית המשפט העליון:

"לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה נשוא הערעור...וכן להורות כדלקמן:

א.כי אין הכונסים הזמניים צריכים לשאת בחלק כלשהו משכרו של הרו"ח הנוסף, או לחילופין:

כי על הכונסים הזמניים לשאת בחלק קטן יותר מ - 60% מששכר הרו"ח הנוסף, כפי שימצא בית המשפט הנכבד לנכון."

ביום 8.9.98 ניתן פסק דינו של בית משפט זה (כב' המשנה לנשיא וכב' השופטים י. טירקל וח' אריאל) ובו נאמר:

"אנו מקבלים את הערעור ומבטלים כליל את חיוב השכר של המערערים בשכרו של רואה החשבון הנוסף. המשיבים ישלמו למערערים שכ"ט עו"ד - 4,000 ש"ח"

2.מונחת בפני בקשת המבקשים למתן פסיקתה. על פי הפסיקתה שהוגשה לחתימתי, ישלמו המשיבים למבקשים סך של 29,683 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.2.98, סך של 24,991 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 8.9.98, וכן את סך ההוצאות שנפסק. לטענת המבקשים, שולמו על ידם הסכומים הנקובים לעיל במועדים הנקובים לעיל ונוכח פסק הדין בערעור הם זכאים להשבתם. המבקשים מוסיפים ומציינים, כי בית המשפט המחוזי אליו פנו תחילה לקבלת פסיקתה סרב לעשות כן, משום שקבע, כי אין הוא מוסמך ליתן פסיקתה על פי פסק דין שניתן בערכאה אחרת.

3.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם חורגת הפסיקתה המבוקשת מגדרו של פסק הדין עליו היא נסמכת. על פסיקתה לציין את הסעד שניתן על ידי בית המשפט - ובעניינו לא ניתן הסעד המצויין בפסיקתה. בית המשפט העליון ביטל את חיובם של המבקשים בהוצאות הרו"ח הנוסף - אך לא קבע דבר באשר לחיובי עבר. לטענת המשיבים, מנסים המבקשים לקצר את הדרך ולזכות לסעד כספי אותו לא ביקשו כלל, מבלי שיגישו הליך עצמאי ונפרד לעניין זה. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי יש להם תביעות כספיות משלהם כנגד המבקשים וכי הם חולקים על שיעור החוב שננקב בפסיקתה.

4.לאחר הגשת תגובת המשיבים הגישו המבקשים "תגובה דחופה" מטעמם. תגובה בה הם מתרעמים על טענת המשיבים לפיה גובה סכום ההחזר שנוי במחלוקת. שכן לשיטתם, גובה הסכום ידוע וברור ועולה מכתבי בי דין שהוגשו בבית המשפט המחוזי ומקבלות ומסמכים המצויים בידיהם. לטענת המבקשים, אין משמעות אחרת לפסק דינו של בית המשפט העליון אלא ציווי על השבת הסכומים ששולמו.

5.תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- קובעת:

"על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדוןוצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה."

בהתייחס למהותה של פסיקתה נאמר, כי היא "אינה אלא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (ראו: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי , (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) בעמ' 523). עוד נאמר: "הפסיקתה איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו, והיא נערכת על פיהם.". (ע"א 6449/97 עמיר טמשה נ' אורי עדן , לא פורסם).

6.המבקשים לא ביקשו מבית המשפט העליון כל סעד שעניינו השבה. אין תימה בכך, שכן, גם על פי טענותיהם, שילמו את שכרו של רואה החשבון הנוסף רק לאחר הגשת הערעור. הם לא תיקנו את ערעורם בעקבות התשלום האמור ולא העלו נושא זה בסיכומיהם. שאלת התשלום מועלית לראשונה בפני, בלא שהמותב הנכבד שנדרש לערעור נזקק לה כלל. משמעות הבקשה שבפני היא, למעשה, העלאת סוגייה חדשה לדיון, סוגייה שההכרעה בה כרוכה בבירור עובדתי (שלהיקפו איני נצרך) לא לכך נועד מנגנון הפסיקתה שהוא מנגנון טכני גרידא הטפל לפסק הדין שניתן. אין ניתן לבקש במסגרת זו סעדים שלא נתבקשו בהליך העיקרי (וראו: ע"א 27/80, 201 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ נ' ברנדפלד , פ"ד לו (1) 393, 404, רע"א 2706/91 בראשי נ' בראשי , פ"ד מה (5) 793, 796-797).

הבקשה למתן פסיקתה נדחית איפוא.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 1,500 ש"ח.