רע"פ 3480/12 משה חמו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 3841-12-11, כבוד השופטים נ' בן אור , ר' יעקובי ו- ר' וינגורד , מיום 20.3.2012).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998. לפי המתואר בכתב האישום, במהלך חודש אוקטובר 2007, בעת שכיהן המבקש כשוטר במשטרת ישראל, נהג להתקשר למתלוננת, משרתת בשירות לאומי במחוז שבו כיהן, ולשוחח עימה על נושאים בעל גוון מיני. על אף הבהרות המתלוננת כי היא אינה מעוניינת בשיחות מעין אלו שב המבקש וחזר על מעשיו במספר הזדמנויות.

ביום 6.11.2011 ביטל בית משפט השלום בירושלים את כתב האישום שהוגש כנגד המבקש (ת"פ 8870-08, כבוד השופט ח' לי-רן ) לאחר קבלת טענה בדבר הגנה מן הצדק, לפיה בהגשת כתב אישום זה נקטה הרשות באכיפה בררנית. בית משפט השלום התייחס להשלכות הגשת כתב אישום פלילי (בהשוואה לקיום דין משמעתי) ועל החשיבות שבקיום שוויון בהפעלת סמכות זו. עקב עמדת המשטרה לפיה אין בידיה הנחיות סדורות המגדירות אימתי יועמד שוטר לדין פלילי בעבור אישום בהטרדה מינית, בחן בית המשפט סדרה של מקרים שהציג המבקש. בית המשפט מצא כי מקרים חמורים לכאורה מזה של המבקש טופלו בדין משמעתי, וקבע כי אין מדובר בדבר פסול לכשעצמו כל אימת שיש לכך צידוק סביר מטעם הרשות. כאשר הסבר שכזה לא היה בנמצא, קבע בית המשפט השלום כי מתקיימת פגיעה בשוויון וכן אכיפה בררנית המצדיקה ביטול כתב האישום הפלילי שהוגש נגד המבקש.

על הכרעת דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי משלא הונחו בפני בית המשפט קמא נסיבותיו של כל מקרה שהוצג, לא הונחה בפניו תשתית המאפשרת קבלת טענה של אכיפה בררנית. בית המשפט המחוזי חיזק הכרעתו בעזרת מספר פסקי דין שבהם נסיבות דומות למקרה של המבקש אשר הוגש בהם כתב אישום פלילי. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש לא הניח תשתית ראייתית המצדיקה את העברת נטל ההוכחה אל המשיבה להוכיח כי היא אינה נוהגת בשרירות. בית המשפט ציין כי על הטוען להיפוך נטל ההוכחה בשל טענת אכיפה בררנית להציג תשתית עובדתית לפיה עניינו בולט בחריגותו ולא ניתן להצדיק זאת אלא בשרירות. בשל אי עמידת המבקש בנטל הנ"ל,

קיבל בית המשפט את הערעור.

מכאן הבקשה שלפניי, המופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, יש לקבל את הבקשה שכן גדריה של טענת האכיפה הבררנית מעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית. לטענתו, בחינת גדריה של טענת ההגנה מן הצדק נעשתה באופן שונה על ידי שתי הערכאות, כך שיש להכריע ביניהן. לדידו, בית משפט השלום פירש את הטענה כך שכדי לבחנה יש להשוות בין מקרים בעלי נסיבות דומות ובית המשפט המחוזי בחר באפשרות לפיה יש לבחון את נסיבותיו האישיות של המבקש אל מול הקווים המנחים שהציבה הרשות. המבקש טוען כי יש להעדיף את הפרשנות שבה בחר בית משפט השלום. לגופם של דברים טוען המבקש כי המשיבה לא הביאה דוגמאות של מקרים הכוללים הטרדה מילולית בלבד, שבהם הועמדו המעורבים לדין פלילי. מכאן לטענתו, לא עמדה המשיבה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי ההחלטה להעמידו לדין אינה נגועה בשרירות, ועל כן לוקה באכיפה בררנית.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, שכן היא אינה מעלה שאלה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי לא יצר פרשנות חדשה של הדין אלא יישם אותו במקרה הקונקרטי. אף לגופו של עניין טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, לא נגרם למבקש עיוות דין בהחלטה להעמידו לדין פלילי ונשקלו במקרהו, באופן ענייני, כלל הנסיבות הרלוונטיות.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובצרופותיה, בתגובת המשיבה וכן בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו מקדימה את זמנה. אומנם, המשיבה לא טענה כי על בקשה זו להדחות על הסף עקב אי מיצוי הליכים. אולם, הבקשה, כפי שהוגשה, אינה עומדת בקנה אחד עם סדרי הדין כפי שנקבעו בבית משפט זה. כפי שכתבתי ברע"פ 3545/06 אורה מושב עובדים להתיישבות נ' מדינת ישראל , טרם פורסם (5.7.2006):

"במספר רב של מקרים נקבע, כי אין מקום להיעתר לבקשת רשות ערעור פלילית המוגשת בגלגול שלישי, עובר למיצוי ההליכים בפני הערכאות הקודמות וכאשר העניין טרם נדון לגופו על-ידן (ראו למשל, רע"פ 4632/97 אקסלרוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2290/98 בקשי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); ... לפיכך, עובר להגשת בקשת רשות הערעור לבית-משפט זה, נדרשים המבקשים למצות תחילה את ההליכים בפני הערכאות קמא. אך לאחר מכן, ובאם יהיה בכך צורך, שמורה להם הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, במסגרתה יוכלו הם לתקוף אף את פסקי-הדין הראשונים של בית-המשפט המחוזי (שם). הגם, שייתכנו מקרים חריגים שיצדיקו סטייה מן הכלל האמור (ראו למשל, ע"פ 1556/90 בארי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 705; ע"פ 752/91 הלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), הרי שהמקרה דנא אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים".

אכן, המבקש טוען כי עניינו לא ראוי להתברר בהליך הפלילי. אולם סיבה זו אינה מספקת כדי לאפשר פנייה לבית משפט זה טרם מוצו כלל ההליכים בערכאות השונות.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.