רע"פ 3527/06 שלום בן לולו נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום בנתניה נטען, כי המבקש נגע בגופן של בנותיה הקטינות של בת זוגו, ללא הסכמתן. המבקש הורשע, במסגרתו של הסדר טיעון, ועל פי הודאתו, בעבירה של מעשים מגונים בקטינה תוך ניצול יחסי תלות והשגחה, עבירה לפי סעיף 348(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נגזרו לו 12 חודשי מאסר, 10 חודשי מאסר על תנאי והוא חויב לפצות את אחת המתלוננת בה עוסקת ההרשעה בסכום של 5,000 ש"ח.

2.ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי, שכוון כנגד חומרת העונש, נדחה. בית-המשפט (סגן הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר), הדגיש כי מעשהו התוקפני של המבקש היה בעל אופי מיני מובהק, ונעשה תוך ניצול מעמדו ההיררכי כלפי המתלוננת.

3.כעת עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, והוא מייחד את טענותיו לעניין חומרת העונש שהושת עליו. המבקש שב ומדגיש את נסיבותיו המשפחתיות, ואת העובדה כי הוא אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי מכביד. לטענתו, עניינו מעלה מספר שאלות כלליות, ובהן, מהו המשקל שיש ליתן לניהולו של משפט הוכחות על ידי נאשם, כיצד ינהג שופט שעה שחרף הודאת המבקש בעבירות שיוחסו לו, מסכימים הצדדים על אי-הרשעתו בהן, וכן בדבר מעמד המלצותיו של שירות המבחן.

4.דין הבקשה להידחות. המבקש ניסה לשוות לבקשתו צביון כללי, ולעורר בגדרה שאלות משפטיות החורגות מעניינו-שלו, אולם בסופו של יום בקשה זו מכוונת כולה כנגד העונש שהושת על המבקש בגין עבירה בה הורשע על פי הודאתו. והרי ההלכה קבעה וחזרה וקבעה, כי חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות לערער (השוו רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה,

תקדין עליון 88(1) 663;

רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 97(1) 42; רע"פ 4938/98 אח'ליל נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 98(4) 609; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2002(3) 49; רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2003(2) 3000). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם עניינו של המבקש אינו נמנה עליהם. כך או כך, לנוכח המעשים בהם הודה המבקש, אין בעונש שהושת עליו פן כלשהו של חומרה. מכאן החלטתי לדחות את הבקשה, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.