רע"פ 3584/11 יד שלום אלון נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח תקוה בע"פ 43805-12-10 (כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 24.3.2011, על פיה נתקבל ערעורה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום ברמלה (תו"ב 22459-10-09 כבוד השופטת ש' קיסר ).

כנגד המבקשים הוגשו 5 בקשות לבית משפט השלום, למתן צו שיפוטי להפסקת שימוש בשטח המשתרע על פני 2800 מ"ר של קרקע חקלאית. זאת לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה (התשכ"ה-1965) (להלן: החוק ). בית משפט השלום דחה את הבקשה וקבע כי בנסיבות הענין, השיהוי בהגשת הבקשות על ידי הרשות, הביא לכך שמדובר במצב המתקיים למעשה מזה שנים, ואין צורך מיידי ודחוף בהפסקת השימוש באופן המצדיק מתן צו הפסקה שיפוטי. בית המשפט ציין כי מאחר ו"החזרת הגלגל לאחור" תהיה אפשרית באותה מידה גם לאחר הרשעה בפלילים, אם תהיה כזו, יש לחכות לסיומו של ההליך הפלילי בעניינם של המבקשים ואין לתת צו הפסקה בטרם יסתיים.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע כי תכלית סעיף 239 לחוק הינה הפסקת עבירה במהלך ביצועה ואין מגבלת זמן לתחולתו של הסעיף. זאת, בעיקר לאור העובדה שמדובר בצו היוצר מצב הפיך, כאשר מיד עם קבלת ההיתר לשימוש שנעשה ניתן לחזור ולקיים שימוש במקום, להבדיל מצו הריסה שהינו בלתי הפיך. על כן, קבע בית המשפט כי בנסיבות דנן יש מקום למתן צו הפסקה שיפוטי, וזאת גם לאור ההלכות הקיימות בדבר השפעת השיהוי בהתנהלות הרשות על מניעותה בפעולות שעניינן אכיפת חוק.

מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה

טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנותו את תכלית סעיף 239 לחוק וביישומו על המקרה דנן. לדבריהם, מקום בו מדובר בשימושים המתבצעים שנים רבות, תחת עיני הועדה ופקחיה אשר לא מחו ולא נקפו אצבע לשם הפסקתן, אין זה ראוי לנקוט בהליך זמני

שתכליתו למנוע, באופן מיידי, יצירת "עובדות בשטח". עוד הם טוענים, כי האינטרס שלהם, שלא ינקטו נגדם בהליך זמני הדורש ראיות לכאוריות בלבד עד אשר האישום נגדם יתברר בהליך הפלילי, גובר על אינטרס הרשות להפסיק שימושים חורגים. בתשובתם לתגובת המדינה מדגישים המבקשים, כי סעיף 239, בהיותו "חלק ממשפחת הסעדים הזמניים", לדבריהם, דורש להפעלתו הן ראיות לכאורה (לגביהן אין מחלוקת במקרה דנן) והן שהצו יוצא לצורך מניעת נזק מיידי ובלתי הפיך ולצורך זה בלבד.

מנגד, טוענת המשיבה כי במקרה דנן, בית המשפט המחוזי יישם את ההלכה הקיימת על נסיבות המקרה והגיע למסקנה, הנכונה לדעתה, לפיה השיהוי בפעולת הרשות אינו יוצר מניעות כאשר מדובר בפעולות של גורמי אכיפת החוק. בכך, לטענתה, בית המשפט לא חידש או שינה דבר מן הדין הנוהג ועל כן יש לדחות את הבקשה, לאור ההלכות בדבר מתן רשות ערעור. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי תכליתו של סעיף 239 לחוק הינה ליתן מענה מיידי, מניעתי, ולהפסיק את התמשכות העבירה. לבסוף היא טוענת כי לנוכח העבירות הבוטות המיוחסות למבקשים, ניהול מתחם מסחרי על גבי קרקע חקלאית, עקרון שלטון החוק מצדיק מתן צו שיפוטי.

לאחר שקראתי את הבקשה ועיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה שלפניי איננה מעוררת כל סוגיה עקרונית ציבורית חדשה שטרם נדונה, ועל כן איננה מצדיקה מתן רשות ערעור

( (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקשים טוענים במלוא המרץ כי השיהוי בפעולת הרשות יצר מצב שבו השימוש החורג נעשה משך שנים וכעת אין הצדקה להוצאת צו הפסקה שיפוטי לגביו. אולם, שאלה זו נדונה כבר בפסיקת בית משפט זה (ראו למשל רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה פ"ד נו(3) 595 (2002) (להלן: עניין שוויצר )) ובענייננו מדובר אך ביישום ההלכות הידועות. על כן, משנדון עניינם של המבקשים כבר בפני שתי ערכאות, לא מצאתי מקום לדיון בו בגלגול שלישי.

מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. לדעת המבקשים, השיהוי בהפעלת אמצעי אכיפה, יוצר מניעות כלפי רשויות האכיפה שלפיה לא ניתן להוציא צו הפסקה שיפוטי כנגדם בשלב זה. אולם, כבר נאמר בהקשר זה כי " כאשר הפעולה המנהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק , ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי - דופן." ( עניין שוויצר , בעמוד 604). בענייננו, על אף ההשתהות, אשר ככל הנראה איננה תקינה כלל, נכונה בעיני קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה אין בנסיבות המקרה דנן כדי לאפשר המשך שימוש בלתי חוקי בקרקע ולמנוע את פעולות האכיפה. זאת במיוחד לאור העובדה שאין בצו שניתן להפסקת השימוש החורג במקרקעין, כדי ליצור מצב בלתי הפיך למבקשים. אוסיף, כי בפסק הדין בעניין שוויצר, מדובר היה בצו להפסקת שימוש בדירות, שהוצא גם כלפי דירות שכבר אוכלסו. מכאן, שלא ניתן לומר שסעיף 239 מיועד רק למניעה דחופה ומיידית של יצירת עובדות בשטח, אלא תכליתו היא גם למנוע המשך שימוש החורג מהוראות החוק. אמנם, במקום אחר ציינתי ביחס לסעיף 239 לחוק כי "בבסיס הסעיף עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית." (רע"פ 47/07 תימור מור נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים (לא פורסם, 14.6.2007) (להלן: עניין מור )) אולם, אין בכך כדי לומר שזוהי תכליתו היחידה של הסעיף. התכלית המניעתית עליה עמדתי בעניין מור , היא בהחלט התכלית למנוע "יצירת עובדות חדשות בשטח", אך לצידה עומדת גם התכלית למנוע המשך ביצוען של עבירות והמשך הפקת רווח כלכלי מהן. אם כן, נוכח האמור, לא מצאתי מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן הבקשה נדחית. החלטתי מיום 11.5.2011, בעניין עיכוב הביצוע, מבוטלת.