רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים י' הכט, מ' רביד וא' אפעל גבאי ) מיום 25.12.03, אשר דחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 22.7.03.

במהלך שנת 1992 הוגש כנגד המבקשים כתב אישום אשר ייחס להם עבירות על חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ), היות והקימו מבנים אשר שימשו בין היתר גם למגורים, ללא היתר בניה על קרקע חקלאית באזור דיר רפאת, אותה הם שוכרים מהפטריארכיה הלטינית. במסגרת עסקת טיעון הודו המבקשים במיוחס להם ונמחק כתב האישום שהוגש נגדם. בהסכמתם קבע בית משפט השלום בירושלים ביום 4.11.92 כי המבנים שהוקמו על החלקות ייהרסו עד ליום 4.5.94; למבקשים ניתנה הארכה על מנת שיוכלו לתכנן את מהלכיהם ביחס לקרקע. הזמן חלף ומשך כ-9 שנים לא פונו המבנים.

ביום 9.7.03 קיבלו המבקשים התראה לביצוע צווי ההריסה למבנים שעל החלקות עד ליום 13.7.03. במועד זה, פנו המבקשים לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה לתקופה של 18 חודשים. בבקשתם טענו המבקשים כי סברו שהיתרי הרעיה אותם קיבלו מהמועצה האזורית מטה יהודה מהווים גם היתרי בניה ומכל מקום בעקבות ההתראה שקיבלו, שכרו שירותיו של מהנדס אשר יטפל בהוצאת ההיתר. עוד טענו המבקשים בבית המשפט לעניינים מקומיים כי הימנעות המשיבה מלפעול כנגדם מאז שנת 1994, מעידה על היעדר הדחיפות בהריסת המבנים ולפיכך טענו כי יש לעכב את ביצוע הריסת המבנים עד למתן היתר בניה. בית המשפט דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה שכן לא מצא טעם בנימוקי המבקשים.

ביום 24.7.03 הגישו המבקשים ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים וקבע כי מדובר במקרה של ביזוי צו הריסה וזלזול בשלטון החוק אשר בודאי אינו מצדיק היעתרות בית המשפט לבקשת עיכוב ביצוע צו ההריסה. כנגד פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

בבקשתם זו טענו המבקשים את שטענו כבר בפני שתי הערכאות הקודמות אשר דנו בעניינם. בין היתר טענו כי חלק הארי של המבנים משמש לצרכי חקלאות קרי, רפתות, דירים מחסנים לשימור מזון לבעלי החיים וצריפוני מגורים המשמשים את בעלי העדרים. שימוש זה מותר, לטענתם, על-פי חוק התכנון והבניה בקרקע חקלאית ונוכח היתרי הרעיה שקיבלו. עוד טענו המבקשים כי עמדו בכל הדרישות שהציבה ועדת התכנון, בין היתר, תיקון התכניות והחתמת בעלי הקרקע על התכניות, ולפיכך צפויים הם לקבל את היתרי הבניה. ביום 22.4.04 הוריתי על עיכוב ביצוע צו ההריסה, עד לקבלת תגובת המשיבה ומתן החלטה אחרת.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתגובת המדינה לה, שוכנעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. הבקשה שבפניי אינה מצביעה על אותן נסיבות מיוחדות אשר בהן – על-פי אמות המידה שהיתנה בית משפט זה – ניתנת רשות ערעור בפני ערכאת ערעור נוספת.

למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגופה, אין הבקשה מצביעה על עילה להתערבות בית משפט זה בפסקי הדין של הערכאות אשר דנו כבר בעניינם של המבקשים. צווי ההריסה ניתנו בהסכמת המבקשים עוד בשנת 1992, במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו עם התביעה. בית המשפט לעניינים מקומיים נתן למבקשים ארכה של כשנה ומחצה על מנת לאפשר להם, בין היתר, למצוא דיור חלופי או לנקוט בהליכי התכנון הרלוונטיים. בתקופה זו, וב–9 השנים שלאחריה, לא עשו המבקשים דבר לקידום ענייניהם למול רשויות התכנון והבניה, אלא סמוך למועד החדש שנקבע להריסת המבנים. מכל מקום מתגובת המשיבה עולה כי בתאריך 8.1.04 החליטה הועדה המקומית לתכנון ובניה לדחות את בקשותיהם של המבקשים להכשיר את המבנים ללא תכנית מפורטת ולפיכך, נוכח העובדה שצו ההריסה משמש כאמצעי עיקרי לאכיפת דיני התכנון והבניה (ראו: ר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה , פ"ד מ(2) 445), אין מקום להמתנה בלתי מוגבלת בזמן עד לסיום הליכי התכנון, כאשר ספק אם אלו יצלחו. עמד על כך בית משפט זה ברע"פ 1288/04 נימר נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים (טרם פורסם):

"אין חולק כי הבנייה שבנה המבקש נעשתה שלא כדין. כפי שמתברר, אין דברים אמורים בתוכנית מתאר מאושרת, ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני. כאן דברים אמורים בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכויו אינם ידועים; ואפילו תאושר תוכנית המתאר ותכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בניה, וגם הליך זה דרכו להמשך מספר חודשים. אי הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, שמטרתה לאפשר לבעליו של המבנה לקדם הליכי תכנון הנמצאים בראשיתם, מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המנהלי אשר, כאמור לעיל, נועד לסלק על אתר בניה בלתי חוקית. אכן, בית המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי, אך סמכות זאת צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן".

אין המקרה שלפנינו חריג או יוצא דופן באופן המצדיק עיכוב נוסף של ביצוע צו ההריסה שניתן לפני שנים. למבקשים היה די זמן להסדיר את עניינם – בין על-ידי מעבר למקום מגורים אחר ובין בדרך של הוצאת היתרי בניה על הקרקע המדוברת. משלא עשו כן אין מקום להליך נוסף בבית המשפט.

מתגובת המשיבה עולה אף כי ביצוע צווי ההריסה נדחה פעם אחר פעם בעקבות פניות יו"ר מינהלת הבדואים, על מנת לאפשר למבקשים בנייתם של בתים חלופיים בדרום הארץ; ואכן מודיעה המשיבה שבנייתם של הבתים כבר הסתיימה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. צו ההריסה ייכנס לתוקפו בתום 90 ימים מיום המצאת החלטה זו לצדדים.