רע"פ 5986/06 אהרן מלכיאל נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב אישום (ת.פ. 3587/99) לבית-משפט השלום בבאר-שבע, המייחס לו עבירה של ביצוע עבודות או שימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק); עבירה של אי-קיום צו הפסקה מינהלי, לפי סעיף 273 לחוק ועבירת אי-קיום צווי הפסקה שיפוטיים, לפי סעיף 240 לחוק.

על-פי הנטען בכתב האישום, החל מחודש פברואר 1999 או בסמוך לכך החל המבקש לעשות שימוש ללא היתר במקרקעין הידועים כגוש 2681 חלקות 2, 3 ו-4, הנמצאים במושב הודיה (להלן: המקרקעין). המבקש, כך נטען, בנה מבנים שונים על המקרקעין והקים עליהם גן אירועים, אותו הוא החל להפעיל כשנה לאחר מכן, וזאת בניגוד לחוק. בשנת 1999 הוצא למבקש צו הפסקה מנהלי בהתאם לסעיף 225 לחוק, אך הלה הפר את הצו בצורה בוטה ביותר. בין השנים 2000-1999 ניתנו על-ידי בתי-משפט השלום בבאר-שבע ובאשקלון שני צווי הפסקה שיפוטיים כנגד המבקש. אולם, האחרון הפר גם את הצווים האמורים, והמשיך לבצע עבודות בניה ולעשות שימוש שלא כדין במבנים שהוקמו על המקרקעין.

בסוף שנת 2001 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו הורשע המבקש, על-פי הודאתו, בביצוע העבירות האמורות. כן, הוסכם על הצדדים, כי יינתן צו הריסה למבנים שנבנו ללא היתר והמבקש חויב לבצע את ההריסה עד ליום 12.5.03. אלא, שצו ההריסה האמור לא בוצע על-ידו. לאחר מתן פסק-הדין המשיך המבקש להשתמש בגן האירועים והגיש בקשות שונות להארכת מועד עיכוב ביצועו של צו ההריסה. ההארכה האחרונה ניתנה עד ליום 1.9.04. אולם, צו ההריסה לא בוצע והמבקש ממשיך להפעיל את גן האירועים שהוקם על המקרקעין, תוך הפרת פסק-הדין שניתן בענייננו.

ביום 27.10.04 הוגש נגד המבקש ונגד החברה המפעילה את גן האירועים (להלן: החברה) כתב אישום נוסף (ת.פ. 4095/04), במסגרתו הגישה המשיבה בקשה נוספת למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 כנגד המבקש וכנגד החברה. המבקש, בעדותו, אישר כי הוא ממשיך להפעיל את גן האירועים והודיע, כי חרף קיומו של צו ההריסה, אין בכוונתו להפסיק ולהפעיל את המקום. צו הפסקה שיפוטי כאמור, ניתן על-ידי בית-המשפט ביום 2.2.05. צו זה הפך לחלוט, לאחר שהטענות השונות שהעלה המבקש כנגד מתן צו ההפסקה השיפוטי נדחו הן על-ידי בית-המשפט המחוזי והן על-ידי בית-משפט זה (רע"פ 68195/05).

מאחר שהמבקש נמנע מלציית להוראות בית-המשפט, הגישה המשיבה, ביום 23.3.05, בקשה להטיל עליה את ביצוע צו ההריסה השיפוטי שניתן בעקבות הרשעת המבקש בכתב האישום הראשון. המבקש, מאידך, הגיש ביום 28.11.05 בקשה דחופה להארכת המועד לעיכוב ביצוע צו ההריסה. ביום 23.2.06 דן בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט א' באומגרט) בשתי הבקשות האמורות במאוחד. בית-משפט השלום דחה את בקשת המבקש בקובעו, כי אין מקום לעכב פעם נוספת את מועד ביצוע צו ההריסה.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים ר' יפה-כ"ץ וי' אלון) דחה ביום 12.7.06 את ערעורו של המבקש בקובעו, כי לא עלה בידו של האחרון להצביע על "טעם טוב", המצדיק את עיכוב ביצוע צו ההריסה, תוך מתן אורכה נוספת מעבר לאלו שניתנו לו בחמש השנים האחרונות. עוד צוין, כי ההליך בו החל המבקש, לקבלת היתר לבניה על המקרקעין, עשוי להימשך זמן רב. בית-המשפט סבר, כי אין זה ראוי שבמשך כל אותו זמן, ימשיך המבקש לעשות דין לעצמו ולהפר בריש גלי את ההוראות והצווים שניתנו כנגדו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, במסגרתה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.

בגדר בקשת רשות הערעור, מעלה המבקש טענות מטענות שונות. אציין את המרכזיות שבהן. ראשית, טוען המבקש, כי מאחר וההליכים להשגת היתרי הבנייה טרם מוצו, מן הראוי היה ליתן אורכה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בהקשר זה מזכיר המבקש, כי הוא הגיש תוכניות בינוי שונות לוועדה המחוזית לתכנון ובניה, וכי לאחר שזו האחרונה דחתה את תוכניותיו, הגיש הוא ערר ברשות לוועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה. הדיון בערר, כך לדידי המבקש, אמור להתקיים במהלך חודש יולי 2006. המבקש סבור, כי קיים סיכוי טוב שתוכניותיו תאושרנה, ועל כן מבקש הוא לעכב את ביצוע הריסת המבנים שעל המקרקעין, למצער עד שתתקבל ההחלטה בערר. עוד מציין המבקש, כי בית-המשפט המחוזי שגה בקובעו, כי יש צורך להצביע על טעם מיוחד שיצדיק את מתן האורכה הנוספת. לעמדת המבקש, קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשונו של סעיף 207 הקובע, כי בית המשפט רשאי להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה "אם ראה טעם לעשות כן". טעם זה, כך לטענת המבקש, אינו בהכרח טעם מיוחד. בנוסף, טוען המבקש לאכיפה בררנית של חוק תכנון הבנייה באותו מרחב תכנון. אכיפה בררנית זו מהווה, כך לדידו, פגיעה בעקרון השוויון. לבסוף, מציין המבקש, כי לאחר ביצוע צו ההריסה לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו וכן, כי הריסת המבנים עשויה להביא לפגיעה קשה בפרנסתו ובפרנסת בני משפחתו.

מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בהכרעות הערכאות הקודמות ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור ובכללה את בקשת עיכוב הביצוע. לטענתה, המקרה דנא אינו מעלה כל שאלה משפטית מיוחדת, המצדיקה דיון נוסף במסגרת גלגול שלישי. בנוסף, מלינה המשיבה על התנהגותו של המבקש, אשר כך לעמדתה, מביע זלזול מוחלט בחוק, שעה שהוא עושה דין לעצמו במשך שש שנים, וכאשר הוא ממשיך להפעיל את גן האירועים ולהפיק מכך רווחים כספיים, תוך התעלמות מצווים שונים שהוצאו כנגדו.

דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש נדון בפירוט ונשקל בשתי ערכאות שונות, ובנסיבות העניין אין הוא מעלה סוגיה משפטית אמיתית או סוגיה בעלת חשיבות כללית מיוחדת המצדיקה דיון נוסף בערכאה שלישית (ר"ע 103/82

חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3) 123).

אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. יש לזכור, כי המבקש אינו חולק על תוקפם של צווי ההריסה, אשר ניתנו בהסכמתו, עוד בסוף שנת 2001, במסגרת הסדר הטיעון אליו הגיע עם המשיבה. אף-על-פי-כן, לאורך תקופה ארוכה התעלם המבקש משורה של צווים מינהליים ושיפוטיים שהוצאו בעניין גן האירועים, המשתרע על שטח חקלאי של כ-20 דונם. המבקש המשיך להפעיל את גן האירועים, למרות שלא ניתן לו היתר כדין ותוך שהוא עושה דין לעצמו ושם ללעג ולקלס את הוראות בית-המשפט. בצדק ציינו הערכאות הקודמות, כי אין זה ראוי ליתן למבקש ארכה נוספת, שעה שהאחרון עושה את הוראות בית-המשפט פלסתר, תוך שהוא מפגין זלזול כלפי חוקי התכנון והבניה ומפר בריש גלי את הצווים השיפוטיים להריסת המבנים שעל המקרקעין. בית-המשפט אינו רשאי להשלים עם התנהגות פסולה זו של המבקש, לבל ייצא חוטא נשכר. במילים אחרות, אין זה מתקבל על הדעת, כי כעת תוענקנה למבקש ארכה נוספת, זאת למרות שבמשך תקופה ארוכה הוא נמנע מלציית להוראות בית-המשפט.

דברים אלו ודאי נכונים, נוכח העובדה שהתופעה של בנייה בלתי-חוקית הפכה לרעה חולה במחוזותינו. מימדה הרחבים של תופעה פסולה זו, שיש לעקורה מן השורש, מגבירים את הצורך באכיפה יעילה של דיני התכנון והבנייה ובפיקוח הדוק על בנייה ללא היתר. בהקשר זה, נודעת חשיבות רבה לביצועם של צווי הריסה במועד שנקבע לכך, זאת בכדי למנוע קביעת עובדות בשטח. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעבר על-ידי בית-המשפט באשר לחשיבות אכיפתם של צווי הריסה:

"הפיקוח על הבנייה מתמודד לא פעם עם אנשים הפורצים את גדר החוק, ומקימים בנינים שלא כחוק, אם מטעמים של רווח כספי ואם מטעמים של מצוקה אישית. אף אין זה דבר נדיר שבניינים מוקמים שלא כחוק על מקרקעין של הציבור, שנועדו לשרת את צרכי הציבור, ולאחר שהוקמו ואוכלסו במשך זמן מה, קשה כקריעת ים סוף לפנותם ולסלקם" ( רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו נ' עורקבי , פ"ד מח(2) 397, 404 ; ראו גם, רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים , פ"ד נח(4) 385 (להלן: פרשת נימר ); רע"פ 2618/05 מקום בים בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

זאת ועוד, מתגובת המשיבה לבקשה דנא עולה, כי ביום 18.7.06 נדחה הערר שהגיש המבקש לוועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה. בנסיבות אלו, כך טוענת המשיבה, נשמטת הקרקע מתחת לטענה המרכזית שהעלה המבקש, לפיה מן הראוי לעכב את ביצועו של צו ההריסה עד להחלטתה של ועדת הערר, שכן קיים סיכוי טוב שזו האחרונה תפסוק לטובתו. מן האמור למדים אנו, כי עשוי לחלוף זמן ממושך עד שיינתנו למבקש, אם בכלל, אישורי הבנייה. במקרים מן הסוג האמור, עמד בית-משפט זה על כך שאין מקום להמתין זמן כה רב עד לסיומם של הליכים להשגת רישיון בנייה, שסיכויים אינם ברורים, בציינו:

"אין חולק כי הבנייה שבנה המבקש נעשתה שלא כדין. כפי שמתברר, אין דברים אמורים בתוכנית מתאר מאושרת, ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני. כאן דברים אמורים בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכויו אינם ידועים; ואפילו תאושר תוכנית המתאר ותכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בניה, וגם הליך זה דרכו להמשך מספר חודשים. אי הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, שמטרתה לאפשר לבעליו של המבנה לקדם הליכי תכנון הנמצאים בראשיתם, מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המנהלי אשר, כאמור לעיל, נועד לסלק על אתר בניה בלתי חוקית. אכן, בית המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי, אך סמכות זאת צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן" (פרשת נימר ; ראו גם, רע"פ 3774/04 אל סאנע נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

סבורני, כי המקרה שלפנינו אינו חריג או יוצא דופן באופן המצדיק עיכוב נוסף של ביצוע צו ההריסה שניתן לפני שנים רבות. ודאי וודאי, אם מביאים אנו בחשבון את התנהגותו הבעייתית, בלשון המעטה, של המבקש. נוכח כלל הטעמים שאוזכרו לעיל, נחה דעתי, כי אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא. החלטתי מיום 16.7.06 באשר לעיכוב ביצוע צו ההריסה, מבוטלת.