רע"פ 3865/09 עיאדה אמגד נ. מדינת ישראל

1.

בתאריך 26.10.06 נמצא המבקש מסיע ארבעה-עשר תושבים של הרשות הפלסטינית, שלא החזיקו בהיתרי שהייה כדין. לאחר שהודה בעובדות שיוחסו לו, הרשיעו בית משפט השלום ברמלה בעבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וגזר לו שבעה חודשי מאסר, שלושה חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 7,000 ש"ח ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך עשרה חודשים. בית-משפט השלום הותיר את גזר-הדין על כנו, גם לאחר שבית-המשפט המחוזי מרכז, בערעור שהגיש המבקש, הורה לו על בחינתו מחדש בעקבות הגשתו של תסקיר מבחן.

2.

המבקש שב וערער על גזר הדין בפני בית-המשפט המחוזי, שם נקבע כי רכיב המאסר בעונש יופחת ויועמד על ארבעה חודשים בלבד. בית-המשפט המחוזי הדגיש כי מדובר בעבירה חמורה, אולם הקל עם המבקש נוכח נסיבותיו האישיות, עברו הנקי, גילו הצעיר, מחלת הוריו וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה.

3.

המבקש עותר להביא את עניינו גם בפני בית משפט זה, ולכך לא מצאתי עילה. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מקימה עילה ליתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא סברתי כי עניינו של העותר נמנה עמם. אדרבא, חומרת העבירה והסכנה הגלומה בה לתושבי ישראל, חייבה תגובה עונשית קשה שיהא בה גם כדי להרתיע את הרבים (השוו רע"פ 8758/04 אגבריה נ' מדינת ישראל , לא פורסם (27.9.2004); רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל , טרם פורסם (12.2.2006)). כך או כך, נסיבותיו האישיות של המבקש נשקלו די צורכן בידי ערכאות קמא, ומכאן מסקנתי כי דינה של הבקשה, וממילא גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש להדחות.