רע"פ 4008/08 שאולי בר נוי נ. מדור תביעות משטרת ישראל מ.י.

1.

בכתב-אישום שהוגש נגד המבקש לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב נטען, כי הוא נמצא נוהג ברכב כשאינו חגור בחגורת-בטיחות. המבקש כפר בעובדות אשר יוחסו לו וטען כי היה חגור כנדרש, אף שהחגורה לא הייתה הדוקה לגופו. בית-המשפט העדיף את גרסת התביעה לאירועים, אשר נסמכה על עדותה של שוטרת שהבחינה במבקש ורשמה לו את דו"ח העבירה, וציין כי אף מעדותו של המבקש עצמו עולה כי נהג כשהוא אינו חגור כדין. בעקבות כך הורשע המבקש, והוטל עליו קנס בסך 300 ש"ח.

2.

בית-המשפט המחוזי מרכז דחה את ערעורו של המבקש כנגד הרשעתו, וקבע כי אף שקיים קושי להסתמך על עדותה של השוטרת, שלא הייתה יכולה להבחין כראוי באופן חגירת החגורה, יש להרשיע את המבקש בהסתמך על דבריו-שלו, לפיהם לא הייתה החגורה צמודה לגופו, וכי הדבר שקול לאי-חגירתה של חגורה בכלל.

3.

נגד החלטה זו מופנית הבקשה שלפני, בה עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור. לדבריו, העובדה כי ההנמקה עליה נסמך בית-המשפט קמא שונה מהנמקת בית-משפט השלום מקימה לו זכות ערעור, וכי ממילא, אין התקנות אוסרות על נהיגה כשחגורת-בטיחות אינה צמודה לגופם של הנהג או הנוסע.

4.

דין הבקשה להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור ניתנת מקום שמתעוררת שאלה לה נודעת חשיבות כללית ולא פרטנית (ר "ע 103/82

חניון

חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). לא כזה הוא עניינו של המבקש, אשר עותר להבאת שאלות שבעובדה ומהימנות לליבון בפני ערכאה נוספת. בסוגיות אלו אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה.

אף בחינת ההשגות לגופן מעלה כי דינן להידחות. מקורה של הרשעת המבקש בדברים שמסר הוא עצמו במהלך עדותו, ואשר שתי ערכאות קמא נדרשו להם. נמצא כי המבקש נהג כאשר החגורה בה היה חגור היתה רפויה, ומקובלת עלי ההשקפה כי שימוש מסוג זה כמוהו כסיכול מטרתה של החובה הקבועה בסעיף 23(ב) לתוספת השנייה של תקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.