רע"פ 8928/10 דוד אדרי נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ח' בן-עמי, ת' בזק-רפפורט, ד' מינץ) מיום 14.11.10 בתיק ע"פ 21063-07-10, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגנית הנשיא ר' פרידמן-פלדמן) מיום 14.7.09 (הכרעת הדין) ומיום 25.5.10 (גזר הדין) בת"פ 1996/06. עניינו של התיק - עבירת תקיפה על-ידי פרש משטרה בעת פינוי מפגינים.

רקע והליכים

ב.

כנגד המבקש, אשר שירת כפרש ביחידת הפרשים של מחוז ירושלים, הוגש בשנת 2006 כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת לחבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי במהלך פינוי מפגינים ביישוב עמונה, בו נטל חלק במסגרת תפקידו כפרש, דירבן המבקש את סוסו ודהר במהירות גבוהה מן הסביר לעבר מפגינים, וביניהם מר יהודה עציון (להלן המתלונן ), ששוחח באותה עת עם אדם אחר; נאמר כי המבקש פגע במתלונן עם סוסו, הפילו לקרקע ורמס אותו תחת רגלי הסוס. כתוצאה נחבט ראשו של המתלונן בקרקע ונגרמו לו חבלות מרובות בגופו, וביניהן חתך בקרקפת ודימום פנימי בכף רגלו הימנית.

ג.

המבקש הורשע על ידי בית משפט השלום ביום 14.7.09. השאלה שעמדה לפתחו של בית המשפט היא האם פעל המבקש כדין, במסגרת תפקידו ועל פי הנהלים - או שמא חרג מהם. בפסק דין מקיף ומנומק קבע בית המשפט, כי אף אם המהירות בה הדהיר המבקש את סוסו לעבר המפגינים הותרה על פי הנהלים הרלבנטיים ועל פי ההוראות שניתנו במקום, הנה בנסיבות המקרה המהירות והאופן בהם דהר לעבר המפגינים היו בגדר שימוש בכוח בלתי סביר.

ד.

בגזר הדין, שניתן ביום 25.5.10, הטיל בית משפט השלום על המבקש - לאחר שעיין בתסקיר שירות המבחן ושקל את השלכותיה של הטלת עונש מאסר בפועל על עתידו של המבקש - 3 חודשי עבודות שירות ומאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור תוך 3 שנים עבירת אלימות.

ה.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על פסק הדין נדחה ביום 14.11.10. בית המשפט הזכיר, כי אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה והערכת עדויות של הערכאה הדיונית, ובפרט כאשר עסקינן בהערכת מהימנותן של העדויות. צוין, כי גם לגופם של דברים לא נמצא טעם להתערב בקביעות הערכאה הדיונית. לעניין גזר הדין נקבע, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה, וכי חריג זה אינו מתקיים בענייננו. צוין, כי בבואו לגזור את דינו של המבקש, הביא בית משפט השלום בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטיים לקולה ולחומרה. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש, כי אין לזקוף לחובתו את העובדה שלא קיבל על עצמו אחריות למעשים והמשיך לטעון לחפותו, שכן משהורשע בדין - עליו לקבל עליו אחריות, וכל עוד לא יעשה כן - יש לזקוף זאת לחובתו.

הבקשה

ו.

בבקשה - שהוגשה ביום 5.12.10 - נטען, בין היתר , כי שגה בית משפט השלום בכך שהרשיע את המבקש מבלי לבחון את תורת הלחימה שיועדה למבצע הפינוי, ומבלי שקבע אם כלל היה ראוי לעשות שימוש בפרשים לצורך פינוי המפגינים. עוד נטען, כי המבקש רכב במהירות הפחותה מן המהירות המירבית שהותרה, ולכן שגה בית משפט השלום בקבעו, כי הפעיל שיקול דעת מוטעה ביחס למהירות ואופן הדהירה. נטען גם, כי נוכח עדויות מומחי ההגנה, לא היה מקום לקבוע, שהמבקש לא ניסה לבלום ולהסיט את סוסו כדי למנוע פגיעה במבקש, וכי חוות דעתו של מומחה התביעה, אותה העדיף בית המשפט, נעדרת התייחסות לשאלות קריטיות לביסוס קביעה זו. עוד צוין בהקשר לטענה בדבר ניסיון לבלימת הסוס, כי לא היה מקום לייחס משקל מופחת לגירסת המבקש בעניין זה בשל היותה כבושה (הועלתה רק בעת המשפט), שהרי אין לצפות ממנו כי יזכור כל פרט ופרט מרצף ההתרחשויות. לעניין גזר הדין נטען, כי בית המשפט לא שקל די הצורך את השלכות ההרשעה על המבקש, אשר משמעותה - כנאמר - פיטוריו מעבודתו במשטרה.

דיון והכרעה

ז.

לאחר עיון בבקשה אין בידי להיעתר למבוקש. בסופו של יום, הבקשה עוסקת בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, לפיהן המבקש דהר במהירות גבוהה מן הסביר לעבר המתלונן, אף שזה רק שוחח עם חבריו ולא היה מעורב בנקודת הזמן הרלבנטית בהפגנות, ולא נעשה ניסיון מצדו של המבקש לבלום או להסיט את סוסו בהתקרבו למתלונן. אלה הדברים (פסקה 15):

"בנסיבות אלה אני קובעת כי הנאשם דהר לעברו של המתלונן, כאשר הוא אינו יכול שלא לראות את המתלונן שעמד מולו. אני קובעת כי הנאשם לא עשה נסיון למנוע פגיעה במתלונן, הוא לא הסיט את סוסו ולא ניסה לעצור מבעוד מועד. אני קובעת כי אילו לא רצה הנאשם לפגוע במתלונן, לא היה דוהר לעברו ולפחות היה עוצר קודם שהגיע אליו. בין שמדובר בכוונה לדרוס את המתלונן ובין שמדובר באדישות כלפי התוצאה - התוצאה היתה צפויה ובלתי נמנעת".

מדובר בקביעות עובדתיות, ואלה נבחנו על ידי שתי ערכאות; במעין אלה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב - קל וחומר ליתן בעניינה רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 5402/09 נבון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 4008/08 בר נוי

נ' מדור תביעות משטרת ישראל (לא פורסם)).

ח.

אף לגופם של דברים

אין מקום להיעתר לבקשה. המבקש משיג כנגד ממצאים עובדתיים שנתבססו על תשתית ראייתית ונומקו. כך למשל, שטח בית משפט השלום את נימוקיו לדחיית גירסת המבקש והמומחים מטעמו, בטענה המרכזית, לפיה ניסה להסיט את סוסו כדי למנוע פגיעה במפגינים ולהעדפת עדות המומחה מטעם המשיבה, מרכז אילוף סוסים במכללת וינגייט. בין היתר, התייחס בית משפט השלום לכך שגירסה עובדתית זו הועלתה רק ביום 16.4.07, במהלך המשפט כאמור, לאחר שבהודעותיו הקודמות לא העלה המבקש טיעון זה; עדי ההגנה בדיון בבית המשפט - קציני יחידת הפרשים - נתפסו כעדים בעלי עניין בהיותם אנשי היחידה ואחד מהם אף היה מפקדו הישיר של המבקש באירוע, ואילו המומחה מטעם המשיבה - כנקבע - היה עד אובייקטיבי שאינו מכיר את נהלי המשטרה, והעיד אך על מה שראו עיניו בסרט. צוין גם, כי מחוות דעתו של אחד מעדי ההגנה עלה, שהמבקש ניסה לבלום בזמן ההיתקלות עצמה, וזאת בניגוד לטענת יתר מומחי ההגנה והמבקש, לפיהן ניסה לבלום מספר מטרים בטרם הפגיעה.

ט.

החלטת בית המשפט להעדיף את גירסת המתלונן, לפיה נרמס על ידי הסוס וזאת בניגוד לטענת המערער, לפיה הסוס הדף את המתלונן ודילג מעליו, נומקה אף היא, והתבססה על עיון במסמכים הרפואיים שהציג המתלונן והערכת מהימנות עדותו של הרופא אשר על ידיו טופל סמוך לאחר האירוע.

י.

הוא הדין באשר לגזר דינו של המבקש, אף שמודע אני להשלכות שעלולות להיות להטלת עונש מאסר - ולוא בעבודות שירות - למבקש ולעתידו המקצועי, כנטען, גם אם דבר זה טרם הוכרע ויישקל בהמשך. אמנם טוען המבקש, כי פעל כדין ובהתאם לנהלים הרלבנטיים, אך סמכויות שבדין המצויות בגדר נהלים יש להפעיל לאחר הפעלת שיקול דעת מלא "...שאם הסמכות לעשות את המעשה אינה סמכות חובה אלא סמכות רשות

בלבד, עלולה הטעות בהפעלת שיקול הדעת להוציא את המעשה מגדר המונח 'ביצוע הדין'" (ראו ע"פ 5235/93, 4188/93 לוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(1)539, 566 מפי השופט גולדברג - הדגשות במקור). בהיקש ניתן לומר, כי גם אם בשטח עירוני המהירות המירבית המותרת ככלל היא 50 קמ"ש , אין פירוש הדבר היתר לנהוג בכל מצב במהירות זו, כאשר יש עומס תנועה, כאשר הולכי רגל על הכביש, ועוד ועוד; כך גם באשר למהירות המירבית המותרת בכביש בין-עירוני, שהיא מותרת בנסיבות האפשר ולא בכל עת ונסיבות. לדברים חשיבות משנה כאשר עסקינן במי שנמנה על כוחות הביטחון ונמצא לעיתים קרובות במצב, הדומה לזה שבענייננו, רווי אלימות ולחצים, בו יש להפעיל שיקול דעת ביחס למידת הכוח הנדרש לשמירה על הסדר הציבורי מזה, ולשמירה על חייו וגופו של אדם מזה (ראו ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' יחזקאל (לא פורסם)). בנידוננו נקבעו ממצאים עובדתיים לחובת המבקש בהפעלת כוח בלתי סביר כלפי המתלונן, וגזר הדין בהקשר זה אינו חורג מן הראוי והמקובל; כך, מה גם שנשקלו במפורש גם הנסיבות המיוחדות של יום המעשה והנסיבות האישיות. צר על איש משטרה בעל רקע טוב, כעולה מעדויות האופי, שמעד; אך על בית המשפט להידרש לחובתו כלפי הציבור.

יא.

אוסיף, כי איני מביע כמובן דעה באשר לעתידו של המבקש במשטרה, המסור למפקח הכללי (סעיף 10(2) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971; סעיף 74 לחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), התשס"ו-2006; סעיף 4.04.02 להוראות המשטרה; פרק 06.01.021 לפקודת הקבע של המשטרה; בג"ץ 8225/07 סדיק נ' מפכ"ל המשטרה (לא פורסם). מערכת השיקולים המגוונת הכרוכה בכך מתוארת בפסקה 30 לפסק הדין האמור).

יב.

סוף דבר אין בידי להיעתר לבקשה. ממילא איני נעתר גם לבקשה לעיכוב ביצוע.